קול אחד נאלם בפולמוס הלוהט סביב התאבדותו-פטירתו של חיים ולדר. נוכחות אחת, יחידה וייחודית, נעלמה לגמרי מהכותרות, מהתגובות, מחילופי המענות והטיעונים הלוהטים שעדיין מלווים את הסתלקותו לעולם שכולו אמת של יהודי שהשקר האפיל וליווה את חייו.
בגל התגובות בקרב מי שמזוהים כמנהיגי הציבור החרדי-ליטאי ונציגיו להתאבדותו של ולדר, לא נשמעה, לא ברמז ולא בעקיפין אף לא מילה אחת בשמו ומטעמו של הגאון הצדיק רבי חיים קנייבסקי. מדהים. בכל מה שנוגע למגיפה הקורונה, כל מילה שהשמיע, כל התבטאות התקבלו בקרב חסידיו ואוהדיו כהלכה למשה מסיני. בעיניהם הוכתר הצדיק קנייבסקי והיה "מנהיג הזרם הליטאי". על פיו יישק כל דבר.
עתה מסתבר כי לתואר הזה יש לקנייבסקי שותף - רבי גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז'. הוא היה הקול שנשמע, הנוכחות המובילה והבוטה בתגובות של הזרם הליטאי להתאבדות של ולדר. אין ספק שאדלשטיין הוא גאון בתורה. אבל הקול שלו והנוכחות שלו בפולמוס שבמקרה הנסבל ניתן להגדירו "שנוי במחלוקת" לא הוסיפו כבוד, לזרם הליטאי. וזאת לשון המעטה פרועה.
שתיקתו הגורפת של הצדיק רבי חיים קנייבסקי בכל הקשור לנסיבות התאבדותו של ולדר, כלומר לחשדות נגדו על התעללות מינית בנשים וקטינים, איננה מקרית ואיננה אקראית. ייתכן שנכדו, ינקי, המנהל את חייו, דאג לכך שהצדיק הישיש לא ייחשף בכלל לידיעה על ההתאבדות ובודאי שלא למידע על החשדות נגדו ואופיים.
אם אכן ינקי דאג לכך הוא נהג בחכמה. שמו של הצדיק קנייבסקי לא השתרבב לקלחת המכוערת של התגובות, ההצהרות וההתבטאויות שהתלקחה בציבור בכלל, בקרב רבנים ובמגזר החרדי-הליטאי במיוחד סביב התאבדותו של ולדר. שמו של קנייבסקי נשאר צח כשלג. השותפות של אדלשטיין בתואר 'מנהיג הזרם הליטאי', התערערה באופן אנוש.
הנפטר-המתאבד חיים ולדר היה בשר משרה של הליטאיות בישראל. הוא גדל וצמח בזרם הליטאי. הפרסום, המוניטין והשבחים שצבר כסופר ואיש חינוך משפיע נולדו, נוצרו, הופצו והתקבלו בזרם הליטאי. בחצרות החסידויות בישראל חיים ולדר לא היה דמות רצויה ו-ודאי שלא מחוזרת. הוא פרסם מאמרים ועשרות ספרים, אבל לא הייתה לו דריסת רגל מודפסת בעיתונים ובשבועונים החרדיים והחסידיים. אף מאמר שלו לא פורסם
ב"המודיע", עיתון חסידות גור, ולא ב"מחנה החרדי" של חסידות בעלז"א.
מנגד, במשך עשרים שנה פרסם ולדר טור קבוע בשבועון "יתד נאמן", קודש הקודשים התקשורתי של הזרם הליטאי. כל מינוח, כל תואר, כל הגדרה שמתפרסמים ב"יתד נאמן" עוברים ועברו בדיקה, בחינה מוקפדות על ידי "ועד הרוחניות" שבראשו עומד נתן זוכובסקי. מדהים, שהוועד המיוחד הזה, במשך 20 שנים, לא חשף, לא הגיע, לא נגע בחשדות נגד אחד מהכותבים המרכזיים והקבועים של השבועון.
פרשת התאבדותו של ולדר, במיוחד התגובות שהציתה, חשפו את חולשתה, התערערותה ואולי אף את קריסתה של הנהגת הזרם הליטאי. מדובר בתהליך הנמשך כבר שנים אחדות. תהליך שהוליד ויצר תמורות בציבור החרדי כתוצאה מהשתלטות של מנהיגי ורבני מחנה הליטאי על היהדות והתגברות זוחלת של השפעתם על עיצוב סדר היום וסולם העדיפויות של הציבור החרדי בישראל.
אין עוררין על גדולתם בתורה של ראשי הישיבות הליטאיות ושל אנשי תורה בזרם הליטאי. גם אורח חייהם הצנוע ראוי לציון. אבל תכונות נעלות אלה לא הפכו את גדולי התורה הליטאים למנהיגים. לפני השואה וחורבן יהדות אירופה, ראשי ישיבות וגדולי תורה ליטאים לא נמנו עם ההנהגה
המוכרת, המשפיעה והמובילה של הציבור החרדי. הם קיבלו את כל הכבוד הראוי והמגיע להם כגדולי תורה. אבל באופן מוקפד ומוצהר ועקבי הם הורחקו מעמדות מנהיגות והנהגה.
גם בשנים שלאחר קום המדינה נשמר בציבור החרדי העקרון להרחיק ראשי ישיבות ליטאיות מעמדו של מנהיגות והנהגה. חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל הייתה מורכבת ברובה המכריע מאדמו"רים. תהליך חדירת והשתלבות גדולי תורה ליטאים להנהגה הציבור החרדי התחיל עם פעילותו של הרב הגאון הרב אלעזר מנחם שך (1898-2001), שפילג את אגודת ישראל והקים בשנת 1988 מפלגה חדשה, מפלגה ליטאית בשם "דגל תורה". את התוצאה והמחיר של הפילוג הזה, והמחלוקת שהרב הגאון שך יצר, הציבור החרדי סופג ומשלם היום.
האדמ"ורים מנהיגי תנועת החסידות היום גאים ומתפארים בפריחת חצרותיהם ומתהדרים ברבבות החסידים, צעירים ומבוגרים, הממלאים את בתי המדרש שלהם, במיוחד בחגים. אבל האדמו"רים מתרכזים בפיקוח, והנהגת הקהלים הגדולים שלהם ומגלים אדישות להשתלטות הליטאיות על היהדות.