תור של כמעט 80 איש לפני הכניסה למוזיאון תל אביב גרם לי להפסיק להטיל ספק בעתידה של האנושות. "תראי, כל עם ישראל ואשתו פה", אמרתי לאחותי שצעדה יחד איתי לעבר התערוכה המדוברת של האומנית היפנית יאיוי קוסמה. נדמה שאין אחד שלא רכש כרטיס, ולו רק כדי לצלם סלפי צבעוני בחדר המראות ולתייג את נוכחותו הנרקיסיסטית בים של נקודות.
בפנים, כשראינו את התור המשתרך לסלפי, העדפנו לברוח לחלל צדדי ולצפות בסרט על חייה של האומנית פורצת הגבולות, שהסבירה את הצורך הנרקיסיסטי של בני אדם לראות ולהראות את עצמם. ואכן, מבט אחד במוזיאון שלא נראה מלא בצורה כזאת מעולם, הסביר את התיאוריה שבני אדם הם בסך הכל עדר קל לתמרון וניתן לשליטה. זה משעשע ברגעים מסוימים, מעורר מחשבה באחרים, ועצוב בעיקר בסיטואציות שמצריכות מסה של אנשים שתצא נגד גזירה כזו או אחרת.
עם ישראלים המסה לא עובדת. תראו מה קורה עם עליות המחירים. הישראלים מוחים רק כשזה פוגע ישירות בכיסם האישי, עד אז הם יעדיפו לעגל פינות עם מחאות.
"באנו לקוסוסה", אמרה אישה שעמדה מאחורינו בתור ושוחחה בטלפון בקולניות. כמה אנשים גיחכו, אחד אמר שזה כמו ב"קלאב הוטל", רק בלי הבופה. בדיוק רגע לפני שצרחות של ילד קטן שלא הבין מדוע מכריחים אותו להצטלם עם דינוזאור ורוד, פילחו את החלל, הגיעה אחת השומרות ודרשה כמו ספרנית להיות בשקט. "לא להעיר את התמונות", רציתי לומר לילד, אבל בימינו עדיף לשתוק מול זרים. תמיד. כי אף פעם אין לדעת.
זה היופי באומנות שמצליחה להיות מונגשת גם לקהל שחושב שתערוכות הן הדבר המשעמם ביותר בעולם. ואף על פי שבעיניי הסלפי שכולם מעלים מגחך את העניין (גילוי נאות, גם אני צילמתי את עצמי) - אני שמחה. יש בחיים האלה דברים נוספים חוץ מנטפליקס וקורונה. וחוץ מזה, לא אתנשא, בחצי השעה הראשונה בעיקר חיפשתי קפה.
יממה אחרי הביקור בתערוכה, קצת כמו מדינת ישראל שעוברת ברגע מאבל לשמחה ומשלום להפסקת אש, מצאתי את עצמי רודפת אחרי מטרידן. הוא נפל על האישה הלא נכונה. לא ידע שמבחינתי הגיעו מים עד נפש.
חשבתי שלא אמצא את עצמי יותר בסיטואציות מטרידות, אבל החיים יודעים להפתיע. בזמן המתנה להרצאה במוסד גדול ומוכר, שאליה הקדמתי כרגיל, מצאתי לעצמי פינה שקטה באחת הכיתות הממוקמות בקומת הקרקע כשלפתע שמעתי רחשים מכיוון דלת החירום השקופה. בחור שנראה בשנות ה־20 לחייו ניסה לתפוס את תשומת לבי. משלא עניתי, הוא החליט לחשוף את איבר מינו ולברוח.
אם הייתי דמות מסרט מצויר, היה יוצא לי עשן מהאוזניים. קמתי בזעם מתוך הבנה שאין אישה שצריכה לסבול הטרדה במרחב הציבורי, גם אם היא מרחוק. אני של פעם הייתה אומרת: עזבי, גם ככה לאף אחד לא אכפת. אני של היום הבינה שהיא רוצה לסגור איתו חשבון.
אז קמתי ופתחתי במרדף פיזי אחרי התוקף בשטח המוסד העצום עד למחסן, שם חשדתי שהוא מסתתר. ניסיתי לגייס למרדף כמה בחורים. אחד מהם העדיף לא להיכנס איתי למחסן. השני רצה לחכות לאחראי. רק מאבטח אחד נכנס איתי פנימה, אבל המטרידן נעלם.
כל הסיפור הזה לא בא כדי להשוויץ בגבורה, אלא כדי להודות לאותה מערכת מוסדית שלא הקלה ראש ולו לרגע בתלונה, שבמקום אחר ובזמן אחר יכולה הייתה להיקבר בתהום הנשייה של התלונות.
פעם הייתי שותקת וחושבת שעדיף לא להתלונן באופן רשמי כשמדובר בהטרדות, גם אם קשות יותר. המערכת לא הייתה בנויה לכך, בטח שלא בתקופה שזה קרה לי. אם היום מישהי תשאל אותי אם להתלונן או לא, הלב יאמר לי לשכנע אותה לעזוב את זה, הראש ירצה להאמין שהמערכות כיום בנויות בצורה הרבה יותר טובה.
יש לי ביקורת על התנהלות המשטרה, אבל ייאמר לזכותם שהם הגיעו מיד ולא הקלו ראש כשתיארתי להם את הסיטואציה. כמה ימים אחר כך קיבלתי טלפון מאותו מוסד, ששאל אם אני מעוניינת לשחזר שוב את האירוע ולבדוק במצלמות האבטחה אם אני מזהה את החשוד.
זה נשמע עניין טריוויאלי לאנשים שמעולם לא מצאו את עצמם חסרי אונים בסיטואציה שבה הם זקוקים לעזרת מערכת, שבסוף מנפנפת אותם מכל המדרגות. זה מוזר לומר תודה על דבר כל כך מובן מאליו, אבל הנה, באיחור של 20 שנה לפחות צדיק אחד בסדום בשם צדוק, אחד האחראים באותו מוסד, החליט שהוא לא מוותר עד שהעניין ייפתר והצליח לסגור לי מעגל.