לטור המלא של קלמן ליבסקינד:
מהומה נקודתית פרצה בשבוע שעבר, כשעבודות נטיעה של רשות מקרקעי ישראל ושל הקרן הקיימת לישראל, מדרום ליישוב הבדואי מולדה שבנגב, הופסקו לפי דרישתו של ח"כ מנסור עבאס.
מדובר בנטיעות זמניות שמבצעת המדינה זה שנים, במטרה לשמור על קרקעותיה מפני פלישה בדואית ומפני עבריינות סביבה בדואית. לפעמים, אחרי שנים, נעקרים העצים לטובת הנחת תשתיות או בנייה מסודרת וחוקית, כפי שנעשה עם הקמת שכונת רמות בבאר שבע, עם הקמת היישוב גבעות בר, ועם הקמת היישוב הבדואי החוקי והמתוכנן תראבין. לפעמים לא.
כך או כך, כל עוד נטועים בשטח עצי חרוב או תאנה, הבדואים לא יכולים להשתלט עליו, לא יכולים לבנות בו, ולא יכולים להפוך אותו לאתר פסולת מזהם. ההיסטוריה של שטחי נטיעות מהסוג הזה, ברחבי הנגב, מלמדת שמדובר בדרך היעילה והסביבתית ביותר לשמירה על קרקעות המדינה.
למה מנסור עבאס מתנגד להמשך הנטיעות? זה ברור. את תפיסת העולם של רע"ם, בכל הקשור לנגב, אנחנו מכירים. אלא שבמקרה הזה, וכפי שנראה - לא רק בו, מנסור עבאס איננו לבד. את המלחמה שהוא וחבריו מנהלים נגד הנטיעות מנהלת במקביל גם לא אחרת מאשר החברה להגנת הטבע. הארגון הזה – שמחבב עלינו את הטבע ואת הטיולים, ומפעיל הדרכות ובתי ספר שדה שעושים עבודה נהדרת – נלחם כבר שנים ארוכות נגד מה שפעם תפסנו כולנו כאתוס ציוני.
אם התיישבות יהודית היא אינטרס ציוני, אם שמירה על רצף יהודי היא אינטרס ציוני, אם הפרחת הנגב היא אינטרס ציוני, ואם מניעת פלישה עוינת היא אינטרס ציוני, הרי שהחברה להגנת הטבע הפכה את עצמה במהלך השנים לאויבת מובהקת של כל האינטרסים הציוניים הללו. היא נלחמת בכל יוזמה להקים יישובים יהודיים. היא מחבקת, במקביל, את היוזמות להקים יישובים בדואיים. ובשנים האחרונות היא מנהלת מלחמת חורמה במאמציה של המדינה לשמור על הקרקע מפני פולשים בדואים.
לפני שש שנים, בעקבות עתירה קודמת של החברה להגנת הטבע, הוחלט על הקמתה של ועדת תיאום נטיעות, שבה ישבו נציגים של רשות מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון, לצד משקיפים מקק"ל ומטעמו של היועץ המשפטי לממשלה.
הוועדה הזו, כך סוכם, תדון בכל יוזמת נטיעה, תבדוק את השטח, תקבל חוות דעת מקצועיות, תקבע את המיקומים המדויקים לנטיעה, את סוגי העצים המתאימים למקום ואת הצפיפות הנדרשת ביניהם. עד כה, כך לפי תשובת המדינה לבג"ץ, התקבלו כל ההחלטות בוועדה הזו בהסכמה מלאה של כל המשתתפים, אלא שלחברה להגנת הטבע זה לא הספיק. עתירה נוספת שהגישה החברה – בין השאר, נגד רשות מקרקעי ישראל, הקרן הקיימת לישראל ורשות הטבע והגנים – בדרישה לעצור את הנטיעות, עתירה שנדונה כאמור לפני כחודש, נמשכה בסופו של דבר על ידי העותרת בהמלצת הרכב השופטים.
יער או פסולת?
צריך לקרוא את תשובת קק"ל לעתירה של החברה להגנת הטבע, כדי להבין לאן התדרדרה החברה הזו. עזבו כבר את חוות הדעת המקצועיות המפורטות שהציגה המדינה, ושהראו שהנטיעות הללו מיטיבות עם הקרקע ועם הסביבה ועם בעלי החיים. נשים את זה בצד. אבל מה האלטרנטיבה? להשאיר את הקרקע לפולשים, לטובת בנייה בלתי חוקית והפיכתה לאתר פסולת מזהם?
הרי הנטיעות הללו מתבצעות, והמדינה מסבירה את הדברים בפירוט, בשטחים שבהם מתבצעות פלישות חוזרות ונשנות המאופיינות בעיבודי קרקע בלתי חוקיים, בבנייה פרועה שלא מחויבת לשום כלל, בשפיכת פסולת מזהמת. אילו למדינה הייתה אפשרות, היא הייתה מציבה בנקודות הללו שוטרים שימנעו את העבריינות. מכיוון שאין לה אפשרות להעמיד שוטר בכל מטר בנגב, נותר לה פתרון הנטיעות.
זו הסיבה שהמדינה נוטעת 140 דונם בנחל יתיר ונחל חור, בשטח ששימש להשלכת לכלוך. זו הסיבה שהמדינה נוטעת 300 דונם בנחל צאן, בשטח שסובל מפלישות, מבנייה בלתי חוקית ומהשלכת פסולת. זו הסיבה שהמדינה נוטעת בנחל זחל, בשטח שסובל גם הוא מפלישות ומהפרות רבות של החוק.
בואו ניכנס לרגע לראש של הלטאה, שעליה מבקשים בחברה להגנת הטבע להגן. מה יותר טוב לה? יער נטוע או פסולת ופחונים? יודעים מה, בואו נעזוב גם את הלטאה. בואו נדבר רגע ציונות, אם לאנשי החברה להגנת הטבע אין בעיה עם זה. הרי כל מי שמכיר את הנגב יודע שמדובר בחבל ארץ ההולך ונכבש, דונם אחר דונם, מטר אחר מטר. הרי כל ילד יודע שמדינת ישראל עומדת חסרת אונים מול בנייה בלתי חוקית משתוללת, מול צפצוף על כל חוקי התכנון, מול עתיד שבו נתעורר בוקר אחד ונגלה שישנם אזורים רבים שיהודים לא יכולים עוד להסתובב בהם.
בעצם למה לדמיין מה יקרה בעתיד? זוכרים מה קרה בשומר החומות? זוכרים את הטרור? זוכרים את חסימות הכבישים? זוכרים את השלכת האבנים? זוכרים את רעולי הפנים? לא בפאתי שכם. בפאתי באר שבע.
אז כן, מדינת ישראל מנסה להציל את הקרקעות האלה כדי שלא ייכבשו כולן על ידי שבטים בדואיים שבונים איפה שבא להם. וזה מהלך ציוני חשוב מאין כמותו. וכשהחברה להגנת הטבע מתנגדת למהלך הציוני הזה, ועוד רגע נראה שלא רק לו, אז כל מי שיש לו נגיעה בתקצוב ובמימון ובתרומה לחברה הזו, מוטב לו שיחשוב פעם נוספת לאן הולך הכסף הזה.
סטנדרט כפול
לו היה מדובר בהתנגדות לנטיעות, מילא. אבל החברה להגנת הטבע מתנגדת באופן מסורתי ועקבי לכל רעיון להקמת יישוב יהודי חדש. יש לה גם הסברים טובים להתנגדות הזו. פעם זה משום שיישובים חדשים פוגעים בסביבה, ולכן עדיף לעבות יישובים ותיקים. פעם זה משום שיישוב כזה או אחר הוקם בניגוד לכללי המינהל התקין. הנימוקים האלה היו יכולים להיות סבירים והגיוניים, אלמלא היינו מגלים שהם לא מפריעים לחברה להגנת הטבע לתמוך בהקמתם של יישובים בדואיים חדשים, בלי לדרוש מהם לעבות את היישובים הוותיקים, וגם כשמדובר ביישובים שהוקמו אגב עבריינות וצפצוף על כל חוק אפשרי.
הצלחתי לאתר השבוע ראיון שקיימתי לפני כשבע שנים, עם ראש מועצת עומר פיני בדש ועם נציג החברה להגנת הטבע בוועדות התכנון שי טחנאי. הראיון הזה נערך למחרת דיון שהתקיים בוועדה המחוזית, על אודות ההצעה להקים סדרת יישובים יהודיים חדשים בנגב, כשבדש תוקף בחריפות את החברה להגנת הטבע. "אתמול בוועדה המחוזית החליטו על הקמת יישוב בדואי של 170 משפחות, שפזורות על 15 אלף דונם ויש פסקי דין נגדן, על קרקע מדינה", סיפר, "והנה, כל המתנגדים למיניהם ליישובים יהודיים - אתמול משום מה הצביעו בעד".
טחנאי, שהביקורת הופנתה כלפי הארגון שלו, ניסה להסביר למה החברה להגנת הטבע מתנגדת בעקביות להקמת יישובים יהודיים חדשים. "הממשלה מתייחסת אל הנגב כאל שממה שצריך להפריחה, שאין שם מתיישבים ואין שם ערכי טבע ונוף ולכן צריך להכניס לשם מתיישבים. וזו בעיה מאוד קשה".
אז למה אתה תומך עכשיו בהקמת יישוב בדואי ל־170 משפחות? - שאלתי. ובכלל, הוספתי, נדמה לי שבכל המקרים שבשנים האחרונות עלו הצעות להקים יישובים יהודיים בנגב, הרמתם ידיים נגד, וכשעלו על השולחן הצעות להקים יישובים בדואיים, תמכתם. יכול להיות שיישובים בדואיים תורמים לאיכות הסביבה, ויישובים יהודיים מפריעים לה? "אי אפשר להתעלם היום מ־80־100 אלף בדואים שפזורים במרחב הזה וחיים במרחב הזה", הסביר, "ולכן המדינה אומרת בואו נסדיר את ההתיישבות שלהם, וההסדרה של ההתיישבות הבדואית נכון להיום תצמצם במידה ניכרת את הנזקים שכבר קיימים בשטח".
אם אצל היהודים אתה מציע שהם יצטרפו ליישובים שכבר קיימים במקום להקים יישוב חדש, המשכתי, למה אתה לא מציע את זה אצל הבדואים? הרי במקום לבנות עוד יישוב בדואי חדש, אפשר להקים עוד שכונה ברהט. תשובה לא קיבלתי.
די במקביל לראיון הזה, ובעודה ממליצה להלבין מקבצי מגורים בדואיים שהוקמו בניגוד לחוק בהר הנגב, פתחה החברה להגנת הטבע במלחמת עולם, ציבורית ומשפטית, בניסיון למנוע את הקמתו של היישוב היהודי שיזף, יישוב שקידמה המועצה האזורית רמת נגב.
"ישראל היא הצפופה ביותר בעולם המערבי, ויש לנו מעט מאוד שטחים שהם שטחים פתוחים, לכן מדיניות התכנון של מדינת ישראל – לא של החברה להגנת הטבע – שאין מקום להקים יישובים חדשים, יש לעבות את הישובים הקיימים", הסבירה החברה את התנגדותה להקמת יישובים יהודיים.
אז למה היא תומכת בהקמת יישובים בדואיים? לזה היו לה תמיד אלף ואחת תשובות שמתכנסות לשורה תחתונה אחת: זה לא אותו הדבר. שיא השיאים, כאמור, הגיע כשהחברה תמכה בהלבנה של ארבעה מקבצי מגורים בלתי חוקיים בדואיים ובהפיכתם לנקודות יישוב חוקיות. כל הטיעונים של החברה נגד הקמת יישובים יהודיים התנפצו בסיפור הזה, שבו היה מדובר בשטחים שהוקצו למספר מצומצם מאוד של משפחות בדואיות, שכל מי שגרים בהם הקימו את ביתם בניגוד לחוק, שנגד חלקם הוצאו בעבר פסקי דין של בתי משפט שהורו לפנות אותם, וכשכמה מהם מפעילים מיזמי תיירות לא חוקיים.
"באופן קטגורי אנחנו מתנגדים ליישובים חדשים", התפתלה אז נציגת החברה להגנת הטבע בישיבת התכנון, "אבל אני חושבת שבמקרה הזה, כשמדובר פה בתושבים שחיים עשרות שנים במקום... אנחנו נתמוך בחלופה הזאת. באמת כל עוד ברור שהפתרון הזה הוא זמני, והנקודות האלה הן לא משהו שילך ויגדל". זו הייתה בדיחה טובה. אין יישוב בדואי שאיננו גדל. הבדואים, כמו כולם, מביאים ילדים לעולם. והבדואים, בניגוד לכולם, לא זזים מהמשפחה שבה נולדו. שוב התברר שכשהחברה להגנת הטבע רוצה, הקמת יישובים חדשים, ואפילו תוך מתן פרס לעבריינות סביבה, אינה עניין נורא כל כך. יש כאן סיפור של "עוולה היסטורית" ושל "צורך לעשות תיקון חברתי…", הסביר לי בזמנו נציג החברה להגנת הטבע.
יישובי ענק
במציאות אחרת, קצת פחות פוליטית, היינו רואים את החברה להגנת הטבע מבלה בבג"ץ אחת לשבוע בדרישה לטפל בבעיות הסביבתיות האמיתיות של הנגב. די לקרוא את הדוח האחרון של מבקר המדינה, כדי להבין שעל רקע אורח החיים הבדואי המזהם והפוגע בסביבה, האנרגיות שמשקיעה החברה להגנת הטבע במאבק נגד הקמת יישובים יהודיים ונגד נטיעות של עצים, זה עניין מטורף. המגזר הבדואי מלא באתרי פסולת פיראטיים, לא מפוקחים, לא מאושרים, ולא חוקיים. במשחטות שחורות, שמשליכות בטבע המוני פגרים של עופות ושל צאן. בנחלים סתומים מלכלוך ומגופות של גמלים ושל כבשים. בתחנות דלק פיראטיות. בשפכים שזורמים בלי בקרה ומזהמים את מי התהום.
בהסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית הובטחה לרע"ם הקמה של שלושה יישובים בדואיים חדשים. אלה לא יישובונים קטנים. אלה יישובי ענק, עם הרבה מאוד דונמים למעט מאוד אנשים. כדי לסבר את האוזן, נגיד שלפי חישוב שערכה תנועת רגבים, היישובים רחמה, עבדה וחאשם זאנה צפויים לשבת על 11 אלף דונם - שטח שדומה בהיקפו לשטח הבנוי של עומר, להבים, מיתר, אשלים, שדה בוקר, משמר הנגב, חצרים, בית קמה, שובל, רביבים, רתמים ונבטים גם יחד.
עד עכשיו לא זיהינו נכונות למלחמה מצדם של אנשי החברה להגנת הטבע, נגד הקמת היישובים האלה. פגיעה בטבע ובסביבה, מסתבר שוב, נגרמת רק מהקמתם של יישובים יהודיים".
תגובת החברה להגנת הטבע: "התנגדות עקרונית ועניינית"
פניתי השבוע אל החברה להגנת הטבע וביקשתי הסבר לגבי "מקור ההחלטה להתנגד לכל יישוב יהודי חדש שמוצע, ובמקביל לתמוך/לא להתנגד להקמתם של יישובים בדואיים". בחברה בחרו להתעלם מהשאלה, ככל שהיא קשורה לתמיכה בהקמת יישובים בדואיים. הנה תשובתם:
"מדינת ישראל מתאפיינת במצוקת קרקע חמורה, הנובעת ממגבלות שטח, מגידול נמרץ של האוכלוסייה ובעיקר מתרבות שימושי קרקע בזבזנית. אלה הסיבות שבגללן היא עומדת להיות המדינה הצפופה במערב. לכן, אין במהלך של הקמת יישובים חדשים, שום היגיון – לא תכנוני, לא כלכלי, לא חברתי ולא סביבתי. מכל הבחינות האלה (תכנונית, כלכלית, חברתית וסביבתית), יש עדיפות ברורה וחד־משמעית לעיבוי וחיזוק יישובים קיימים, על פני הקמת יישובים חדשים. יוזמות של הקמת יישובים חדשים פוגעות ברצף השטחים הפתוחים, ובעקבות כך בבתי הגידול של חיות הבר ובצומח – הן בשל הקמת היישוב עצמו והן בשל הצורך בהקמת התשתיות הנלוות ליישוב החדש.
"התוכניות להקמת יישובים חדשים גם לוקות בחוסר יעילות כלכלית, והן גורמות לפגיעה חברתית בחוסן הכלכלי של היישובים הקיימים, באותו המרחב. גם מדיניות התכנון הארצית קובעת כי יש לחזק ולעבות יישובים קיימים ולא להקים עוד ועוד יישובים חדשים. זהות היישוב, סוג האוכלוסייה המתוכננת לגור בו, או הציבור שעתיד לאכלס אותו, הם לא מעניינה של החברה להגנת הטבע ואינם נכנסים כלל למערכת השיקולים של הארגון. התנגדות להקמת יישוב חדש, היא עקרונית ועניינית, ללא שום שיקול אחר, מלבד השיקול המקצועי והשאיפה להביא, ככל הניתן, לריכוז הפיתוח, באזורים מצומצמים".