זה סיפור שמציג התנהלות בעייתית של כמה משופטי בית המשפט העליון, סיפור שמעלה כמה סימני שאלה ביחס למי שנראית כרגע המועמדת המובילה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולא פחות משני אלה - סיפור שמלמד על האופן השכונתי, שלא לומר השערורייתי, שבו מתנהל כאן הליך הבחירה לאחד התפקידים החשובים, העוצמתיים והמשפיעים במדינת ישראל.
חמישה אנשים חברים בוועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס; שר המשפטים לשעבר דן מרידור; ח"כ צבי האוזר; פרופ' רון שפירא ועו"ד תמי אולמן. חסידי המשילות יטענו שמדובר בוועדה מיותרת, ושהממשלה צריכה לבחור בעצמה את מי שנראה לה, אבל בהינתן המצב הנוכחי, נתמקד בו.
ההיסטוריה, בטח זו של השנים האחרונות, לימדה שהיועץ המשפטי מנהל כאן כמעט הכל. מהתחום הפלילי והשאלה האם ועל מה להעמיד ראש ממשלה לדין, ועד לעמדה שתציג המדינה בבג"ץ בכל תחום ועניין. משכך, לא מופרך היה לצפות שהציבור, או לכל הפחות מי שאמורים לבחור את היועץ הבא, יידעו מי הוא, מהי תפיסת עולמו ומהן עמדותיו בשורה של סוגיות משפטיות חשובות שעל הפרק.
וכאן מתחילה הבעיה, שכן המועמדת המובילה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, זו שהשר גדעון סער רוצה אותה יותר מכל אחד אחר, היא חידה. טוב, תגידו, אולי היא חידה עבור הציבור, אבל חברי ועדת האיתור בטח בדקו, וחקרו, ושאלו את האנשים שמכירים אותה, והרימו טלפון לשופטי העליון שהיא דיווחה עליהם כעל מי שממליצים עליה, ושמעו ממנה מה היא מתכננת לנו ומה היא חושבת. ובכן, אם זה מה שאתם חושבים, אתם מוזמנים למסע קצר ומטורף, שיסייע לכם להבין איך נבחר בישראל יועץ משפטי לממשלה.
ערכן של המלצות
נתחיל משלל ההמלצות שהציגה עו"ד בהרב־מיארה בפני ועדת האיתור. מדובר, לגמרי בלי ציניות, באוסף המלצות מרשים של אנשים רבים שעבדו איתה ולצדה, כאלה שיש להם דברים טובים לספר עליה. חלקם מהאקדמיה, חלקם – כמו שי ניצן, אמי פלמור ומשה לדור – מהמערכת המשפטית.
הכתב המשפטי של "גלובס", אבישי גרינצייג, בשתי חשיפות מטלטלות, בדק מה ערכן של ההמלצות שהעניקו לבהרב־מיארה כמה משופטי בית המשפט העליון. זה התחיל בהמלצה שהעניק למועמדת מי שכיהן עד לא מכבר כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר. מלצר המליץ בחום רב על בהרב־מיארה לתפקיד, וגם הסביר על מה מבוססת המלצתו. "את עו"ד מיארה הכרתי לפני כ־20 שנה, עת הופיעה כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל אביב בתיק שעסק במכרז להקמת תחנת הכוח הפרטית הראשונה בישראל, ובו ייצגתי כעו"ד את העותרת נגד חברת החשמל ומדינת ישראל... כבר בהופעתה זו בלטה עו"ד מיארה במקצועיותה ובהגינותה".
גרינצייג מצא שבתיק הזה התנהל דיון אחד בלבד. זה קרה לפני 24 שנים, וצריך להודות שכאשר מדובר בחנן מלצר, מי שהחזיק משרד עורכי דין מצליח במשך שנים ארוכות, ששימש במשך 14 שנים כשופט בבית המשפט העליון, ושראה בחייו המקצועיים אלפי תיקים, אם לא למעלה מזה, האופן שבו הוא זוכר כיצד "בלטה עו"ד מיארה במקצועיותה ובהגינותה" בדיון אחד בודד לפני 24 שנה, מעורר השתאות.
מלצר זכר אותה מעוד תיק אחד. "בעת כהונתי כשופט, עו"ד מיארה גם הופיעה בפניי, וזכור לי שעשתה כן בתיק עקרוני שנדון בפני בית המשפט העליון... לגבי צו איסור פרסום... באותו עניין הציגה עו"ד מיארה טיעון מקיף, מלומד וממצה".
גרינצייג מצא גם את התיק הזה, שנדון בעליון לפני כעשור, ומצא כי בשניים מתוך חמשת הדיונים שנערכו בעניינו, ואשר רובם עסקו בניסיונות להגיע לפשרה בין הצדדים, מי שטענה בשם המדינה היא בכלל עו"ד מיכל ברנדשטיין מפרקליטות המדינה, ולא עו"ד בהרב־מיארה. בשלושת הדיונים האחרים טענה עו"ד בהרב־מיארה יחד עם עו"ד אחרת. למרבה המבוכה, בפסק הדין שאותו כתב מלצר, הוא עצמו בחר לציין בשמה עורכת דין אחרת כמי שייצגה את המדינה, ולא את בהרב־מיארה.
ההיכרות הקטנטנה, הכמעט אקראית הזו, לא הפריעה לו לציין בהמלצה שהעניק לה, כי "היא נתגלתה כבעלת ידע משפטי רב, כשקולה ואחראית, כטוענת בשום שכל, בטוב טעם ובניחותא, ועל הכל כבעלת יושרה". יודעים מה? זרקו את כל ההערות האלה הצדה. שימו את הציניות בצד. בואו נניח שבהרב־מיארה באמת כיכבה בשני התיקים האלה, מול עיניו המשתאות של מלצר, פעם אחת לפני 24 שנים ופעם שנייה לפני עשר שנים, באופן שלא איפשר לפספס את היותה "שקולה ואחראית, הטוענת בשום שכל, בטוב טעם ובניחותא". נראה לכם הגיוני שעל סמך שתי הופעות, בשני תיקים, במשך חצי יובל, אפשר להמליץ על מישהי כעל מועמדת ראויה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? זה רציני מצדו של מי שהיה כאן מס' 2 בבית המשפט העליון? על סמך המלצות שכאלה הוא רוצה שייבחר כאן יועמ"ש?
הלאה. ברשימת הממליצים שהגישה עו"ד בהרב־מיארה לוועדת האיתור, מופיע גם שמה של שופטת העליון ענת ברון. בהרב־מיארה ציינה במסמכים שהגישה לוועדת האיתור כי ההיכרות ביניהן היא היכרות מקצועית ואישית על פני למעלה מ־30 שנה. גרינצייג פנה לברון כדי לברר איזו היכרות מקצועית הייתה לה עם המועמדת. ברון, בתגובה, בניגוד למה שציינה בהרב־מיארה בטופס, הכחישה קיומו של קשר מקצועי כלשהו.
"השופטת הבהירה לעו"ד בהרב־מיארה, כאשר פנתה אליה, כי בהיעדר אינטראקציה מקצועית עמה, היא לא תוכל לתת המלצה בפן המקצועי. עם זאת, וככל שתהיה אליה פנייה בעניינה מטעם הוועדה, תתייחס השופטת לפן האישיותי לנוכח היכרות אישית עמה". העסק הזה מעורר שאלות על בהרב־מיארה, שבעקבות הדיווח שלה לחברי הוועדה, הוטעו האחרונים לחשוב שהשופטת ממליצה עליה על רקע היכרות מקצועית. מעבר לכך, נדמה לי שמותר לשאול משהו גם על השופטת ברון. שהרי אם כבוד השופטת יכולה לתרום מידע רק על הצד האישיותי של המתמודדת לתפקיד, למה להשתתף בהצגה הזו ולהעניק את שמך כשופטת עליון? איזה יתרון יש לך? למה ההמלצה שלך טובה יותר מזו של הקוסמטיקאית של בהרב־מיארה, שגם היא יכולה לתרום מידע על הפן האישיותי שלה, וגם לה, ממש כמו לשופטת, לא היה שום מגע משפטי מקצועי איתה?
"מספר אירועים ועניינים"
אם מישהו בוועדה היה טורח להרים טלפון לממליצים, אולי חלק מהפארסה הייתה נחשפת לעין כל, וכאן אנחנו מגיעים לעוד סוגיה. לכל אחד מהמועמדים לתפקיד ניתנה האפשרות להגיש רשימה של "ממליצים בתחום המשפט המכירים אותך היטב". אחת הממליצות המופיעות ברשימה של עו"ד בהרב־מיארה היא נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש. פניתי השבוע אל ביניש ושאלתי אותה איזו היכרות מקצועית יש לה עם בהרב־מיארה, שהייתה עדיין פרקליטה זוטרה בפרקליטות בתל אביב, כשהיא עצמה כבר כיהנה בבית המשפט העליון.
ביניש, בתגובה מעט מפתיעה, השיבה כי כלל לא המליצה. "טרם המלצתי על גלי", הסבירה, "אמרתי שאם אשאל על כך, אפרט את דעתי על סמך היכרותי עמה ועל פי מידת ההיכרות".
ומהי אותה היכרות? "אכן לא עבדתי עם גלי כפרקליטת מחוז", אמרה ביניש, "והיכרותי שייכת למספר אירועים ועניינים שבהם היה לי קשר מקצועי אתה".
האם "מספר אירועים ועניינים" מספיקים כדי להמליץ עליה כמועמדת ראויה להיות יועצת משפטית לממשלה? לא ברור. בטח תניחו שמפאת חשיבות העניין, ועדת האיתור הזמינה את ביניש לספר מה היא יודעת על המועמדת, או לכל הפחות הרימה לה טלפון כדי לקבל חוות דעת מעמיקה יותר. ובכן, לא. הוועדה לא צלצלה לנשיאה לשעבר. הוועדה לא התעניינה.
רגע, לא רק אליה. פניתי גם אל השופטת עדנה ארבל. גם היא מופיעה ברשימת הממליצים, ובניגוד לביניש היא צירפה המלצה כתובה. אחרי שסיפרה על היכרותה מהימים שבהם היא עצמה שימשה כפרקליטת המדינה ובהרב־מיארה שימשה כמנהלת המחלקה לעניינים מנהליים בתל אביב, ואחרי שגמרה את ההלל עליה ועל פועלה, המשיכה ארבל הלאה: "בשנת 2006 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב אזרחי", כתבה, "תפקיד מאתגר הדורש ידע, קבלת החלטות חשובות ובעיקר הדרכה והנחיית הפרקליטים והופעותיהם בבית המשפט, במגעיהם עם הציבור, וקבלת החלטות עקרוניות ומהותיות בכל תיק ותיק, כמו גם בשאלות המתעוררות במהלך ניהול התיק, בין היתר בנושאי מכרזים, חופש מידע, תכנון ובנייה ותיקים אזרחיים מורכבים".
האם בהרב־מיארה מילאה את התפקיד הזה בהצלחה? אין לדעת. את זה ארבל לא כותבת. והאמת, לא ברור אם היא בכלל יודעת. משום שכאשר כיהנה בהרב־מיארה בתפקיד הזה, ארבל הייתה בכלל שופטת בבית המשפט העליון. משכך, פניתי כאמור אל ארבל, וביקשתי לדעת אם היה לה מגע כלשהו עם המועמדת, אחרי בחירתה שלה לעליון לפני 18 שנה.
ארבל ביקשה שלא לפרט. "הנושא תלוי ועומד בפני הוועדה, לא חושבת שנכון להתראיין או להתייחס לפרטים כאלה ואחרים. אם הוועדה תרצה, היא תשאל מה שתמצא לנכון", מסרה.
מה אנחנו למדים מהתשובה הזו? רק דבר אחד. שגם אליה הוועדה לא פנתה.
רגע, תגידו, אולי הוועדה התכוונה לפנות מאוחר יותר? ובכן, הוועדה איננה נמצאת עוד בשלב הראשוני. היא כבר עברה אותו כאשר פרסמה את שמות המועמדים "שראתה אותם ראויים לכאורה למינוי", בהתאם לסעיף 13 להחלטת הממשלה בדבר קביעת הדרכים והתנאים לבחירת יועמ"ש. ואם מישהו בוועדה חושב שיש ערך להמלצות של בכירי מערכת המשפט, ושיש לשמוע מה יש להם לספר על מי שהמליצו, זה כבר היה צריך לקרות.
הבאה בתור היא פרופ' דפנה ברק־ארז, שופטת עליון מכהנת נוספת, ששמה צורף על ידי בהרב־מיארה כממליצה על רקע היכרות מקצועית ואישית של למעלה מ־30 שנה. במענה לשאלת גרינצייג על ההמלצה, שבאה על רקע העובדה שהשתיים לא עבדו יחד מעולם, ועל רקע העובדה שבהרב־מיארה עבדה בפרקליטות ואילו פרופ’ ברק־ארז עבדה באוניברסיטת תל אביב, נמסר מטעמה של השופטת כך: "לשופטת ברק־ארז היכרות מקצועית רבת שנים עם עו"ד בהרב־מיארה, החל בימים שבהם השופטת התמחתה בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי). השיח המקצועי המשיך בתקופה שבה השופטת כיהנה כפרופ' למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועסקה במחקר בתחום המשפט המנהלי שבחן גם התדיינויות שבהן המדינה הייתה מעורבת, לרבות התדיינויות שבהן טיפלה פרקליטות המחוז. יצוין כי עו"ד בהרב־מיארה כיהנה כפרקליטת מחוז אף בחלק מהשנים שבהן השופטת ברק־ארז כבר כיהנה בבית המשפט העליון".
בואו נפרק את התגובה הזו. ראשית, מסבירה ברק־ארז, היא מכירה את בהרב־מיארה עוד מהימים שבהם היא עצמה התמחתה בפרקליטות מחוז תל אביב. בדקתי מתי זה היה. בשנת 1987. לפני 35 שנים. אחת מהן הייתה אז מתמחה, השנייה קצת אחרי סיום ההתמחות. האם אז כבר הבינה ברק־ארז שבהרב־מיארה בת ה־28 מתאימה לתפקיד? ספק גדול.
הלאה.
האם כתוצאה מ"מחקר על התדיינויות שבהן המדינה הייתה מעורבת, לרבות התדיינויות שבהן טיפלה פרקליטות המחוז", אפשר ללמוד שמי שכיהנה בחלק מהזמן כפרקליטת המחוז ראויה להיות יועמ"ש, כשבכל ההסבר הזה לא מתארת השופטת ולו מגע מקצועי אחד שהיה לה עם המועמדת? ספק גדול.
תוסיפו לזה את העובדה שגרינצייג מציין, שלפיה עו"ד בהרב־מיארה עצמה לא הופיעה מעולם בפני השופטת ברק־ארז שמונתה לשיפוט לפני כעשר שנים, ותסכימו שאפשר להרים גבה גם על משקלה של ההמלצה הזו.
עמדות לא ברורות
בואו נגיד מילה על העמימות הגדולה שאופפת את מי שאולי, אוטוטו, אם לא ישתבש לשר המשפטים גדעון סער משהו, הולכת להיות היועצת המשפטית לממשלה. עו"ד בהרב־מיארה שונה, בהקשר הזה, כמעט מכל המועמדים האחרים לתפקיד. קחו לדוגמה את רז נזרי, את ברק מדינה, את אביעד בקשי, או את אייל ינון. כל אחד מהם, במאמריו או במעשיו, הציג תפיסת עולם.
חברי ועדת האיתור, חברי הממשלה, או קוראי העיתונים, לא צריכים לעבוד קשה כדי להבין לאן כל אחד מאלה ירצה לקחת את התפקיד. לגבי גלי בהרב־מיארה, עשרות שנים של עבודה בפרקליטות הביאו אותנו לנקודת הסיום כשאיש לא מכיר אותה, ואיש לא יודע מה היא חושבת בסוגיות הכי חשובות שבהן עוסק היועץ. בראיון קצר שהעניקה לפני חמש שנים לחן מענית מ"גלובס", אחרי שעזבה את הפרקליטות, עדיין נזהרה לא לפזר רמזים על עמדותיה. "לאחרונה נמתחת ביקורת מצד גורמים שונים על הפרקליטות", ביקש המראיין את דעתה, "והפרקליטים מנהלים מאבק נגד נציבות הביקורת על הפרקליטות בראשות השופטת הילה גרסטל".
"רגשית", השיבה בהרב־מיארה, "אני מזדהה עם הפרקליטות, ואני מאוד מקווה שהפרקליטות תישאר איתי, כי היא חלק מאוד משמעותי מהחיים הבוגרים שלי. לגבי גוף הביקורת על הפרקליטות – הוא עובדה מוגמרת, ומאחר שזה נושא כל כך רגיש, לא נראה לי נכון כרגע להתייחס אליו".
בסדר, יהיה מי שיגיד, בטח ועדת האיתור דרשה מכל אחד מהמועמדים לנסח לה בכתב את עמדתו בסוגיות החשובות שבהן עוסק היועץ, כדי שתוכל להתרשם לפני שהיא מכריעה במינוי חשוב כל כך. ובכן, לא. באופן מוזר ואף תמוה, במקום שהוועדה תדרוש מהמועמדים להציג מסמך עם תפיסת עולם מגובשת בכל מה שקשור לתפקיד, היא אפשרה להם לכתוב לה נייר כזה, אבל אסרה עליהם להאריך בכתיבה מעבר לעמוד אחד. כאילו התעקשה שלא לתבוע מהם לחשוף בפניה מי הם ומה הם מתכננים לעשות עם התפקיד הזה. מילא זה.
בניגוד לכמה מהמועמדים שניצלו את העמוד הזה כדי להציג תוכנית עבודה דעתנית, בהרב־מיארה הציגה נייר נייטרלי ויבש, שנראה כאילו הועתק מהערך שמסכם את עבודת היועץ המשפטי לממשלה בוויקיפדיה. היא מסבירה בו שהיועץ המשפטי לממשלה נושא בתפקיד המשפטי־מקצועי הבכיר ביותר בשירות הציבורי־משפטי, שהוא גם המשפטן הבכיר של השירות המשפטי הציבורי וגם המנהל הבכיר שלו, שתפקידיו מופיעים בדוח ועדת שמגר, ושחשוב שיעסוק בטיוב עבודת המערכות, בתרבות הארגונית שלהן, ובהגברת השירותיות, השקיפות והנגישות. למדתם משהו חדש שלא ידעתם על המועמדת?
אז מה, תגידו, המסמך הזה איננו הדבר הכי חשוב בעולם. בטח כשהיא הופיעה בפני הוועדה, יחד עם המועמדים האחרים, היא נדרשה לפרט מעט יותר. ובכן, בהרב־מיארה, ממש כמו כל מועמד אחר, קיבלה 45 דקות מול חברי הוועדה. 15 דקות כדי לספר על עצמה, ו־30 דקות כדי להשיב על שאלות. זהו.
וזה מדהים. מדינת ישראל ממנה ועדה לאיתור המועמד לתפקיד שהוא כנראה הכי חשוב שיש לה בשירות הציבורי, ובמקום להפוך עולמות כדי לבדוק מי הכי טוב, ומה ההבדל בינו לבין האחרים, ומה הוא יעשה עם המינוי הזה, ולאן ייקח את מוסד היועץ המשפטי לממשלה, היא אוספת ממליצים ולא טורחת לבדוק איתם דבר, ומקציבה לכל מועמד עמוד אחד לפרישת תפיסת חזונו ותפיסת עולמו, ומקדישה 45 דקות בלבד כדי לשמוע אותו. תגידו, זה נראה לכם רציני העניין הזה?
הרי אם יש לנו פוליטיקאי שמגיע לבחירות ועמדותיו בעניין כזה או אחר לא ברורות, אנחנו, בתקשורת, שוחטים אותו. כאן יש לנו מועמדת לתפקיד הכי עוצמתי במגזר הציבורי כנראה, ולאיש לא אכפת שאנחנו לא יודעים מי היא. מילא אנחנו. גם ועדת האיתור לא יודעת עליה הרבה יותר מאיתנו, וגם שרי הממשלה שיצטרכו להחליט אם לתמוך בה או לא.
ולמה זה מעניין כל כך? כי גלי בהרב־מיארה היא מועמדת של גדעון סער. לפני כשנתיים הגישו סער וח"כ צביקה האוזר – הראשון היום שר המשפטים, והשני היום חבר ועדת האיתור – הצעת חוק שתחייב שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בעליון בפני הוועדה לבחירת שופטים. הליך השימוע המוצע, כך נכתב בהסבר לחוק, נועד "לאפשר לחברי הוועדה למינוי שופטים, ולכלל הציבור, ללמוד על תפיסות היסוד של המועמדים, תפיסותיהם בכל הנוגע לסוגי השאלות העקרוניות שבית המשפט אמור לעסוק בהן, פרשנותם לחוקי היסוד הקיימים ותרומתם לתחום המשפטי שבו עסקו, ולעמוד על הצורך שבאיזון הראוי בין ערכים".
ואם זה מה שחשב סער על הצורך בשימוע למועמדים לעליון, על אחת כמה וכמה יש צורך בשימוע פומבי כזה לקראת מינוי לתפקיד היועמ"ש. הנה, תראו מה אמר לאחרונה מני מזוז על ההבדל בין שני התפקידים, בראיון לגידי וייץ ב"הארץ": "שופט לא קובע את סדר היום שלו, לא מחליט במה הוא דן. אתה יושב בלשכה ונוחתים על השולחן תיקים. כיועמ"ש אתה קובע סדר יום. כשהייתי יועץ משפטי, בתום שנתיים עשיתי לעצמי תעודת שליש. בשנתיים האלה הספקתי לקדם הרבה יותר דברים שהיו חשובים לי מאשר מה שהצלחתי פה בשש וחצי שנים".
חשוב לי להבהיר משהו. אין לי מילת ביקורת על עו"ד גלי בהרב־מיארה ועל התאמתה לתפקיד. ייתכן שהיא הדבר הכי טוב שקרה למדינת ישראל, ייתכן שהיא תתברר כאסון גדול. קשה להנפיק חוות דעת על מישהו שאין לך שום קצה חוט לגביו, בהנחה שאתה לא שופט בבית המשפט העליון.
כך או כך, האופן שבו מתנהל פה הליך הבחירה – מהשופטים הבכירים ביותר שלנו שממליצים על מועמדת שהם לא באמת מכירים, ועד ועדת האיתור שלא עושה הרבה כדי לברר עליה בעצמה – איננו אלא פארסה אחת גדולה.
