באחד מימי יוני 2021 רשמה ישראל הישג מדיני. האיחוד האפריקאי, ארגון הגג של מדינות אפריקה, הכריז על קבלתה לשורותיו כמדינה משקיפה. בירושלים השיקו שמפניה. ההכרזה הגיעה לאחר מסע שתדלנות ארוך שאליו יצאו אגף אפריקה במשרד החוץ ושגרירי ישראל ביבשת. השר היוצא, גבי אשכנזי, שבימיו הושקה היוזמה, כבר לא היה שם כדי לחגוג את ההישג עם עובדיו, אבל מדינת ישראל זכתה.
לצירופה של ישראל כמשקיפה יש בעיקר משמעות הצהרתית. זוהי הכרזה ברורה מפי מדינות אפריקה כי הן רוצות בקרבתה ובהידוק היחסים עמה. ישראל היא מדינה חשובה עבור ממשלות היבשת, שאם לא כן - לא היו מעניקות לה מקום בסלונן.
ישראל כבר התקבלה בעבר כמשקיפה באיחוד, אבל הודחה בשנת 2001 לדרישת לוב של קדאפי בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. מאז, במשך שני עשורים, ניסתה ולא הצליחה לשקם את מעמדה כמגורשת. הסכמי אברהם, והשפעתם החיובית על מדינות כמו צ'אד וסודן, סייעו לחולל שינוי. את ההחלטה לצרף את ישראל כמשקיפה קיבל מוסא פּכִּי, יו"ר מועצת האיחוד האפריקאי. המועצה היא הגוף העליון והחשוב בארגון. פכי, לשעבר שר החוץ של צ'אד, חש כי רוב נציגי הארגון איתו. על כן החליט לפעול על דעת עצמו ולא הביא את החלטתו להצבעה. בכך צירף את ישראל למועדון יוקרתי לצד שלוש מדינות חשובות: טורקיה, איחוד האמירויות וקזחסטן.
ביום ראשון השבוע הועמדה החלטתו של פכי בסכנה. נציגי מדינות האיחוד התכנסו באדיס אבבה, מקום משכנו הקבוע של הארגון, ודנו בהצעתה של אלג'יריה לסלק את המשקיפה החדשה ממושבה ביציע. מרגע שצורפה ישראל לפני שמונה חודשים, יצא שר החוץ הבלתי נלאה של אלג'יר, רמדאן למאמרה, לקמפיין קולני וסוער כדי לבטלה. ערב הדיון הוא לא התאפק, והורה לאנשיו להדליף לעיתונות כי מאמציו עלו יפה וגורלה של ישראל נחרץ להיות מסולקת. כך קרה שבצהרי אותו יום בישרו אתרי חדשות ערביים לקוראיהם כי אלג'יריה רשמה הישג כביר בהדחתה של ישראל מן המעמד הרם באיחוד האפריקאי, ובערבו - חגגו במשרד החוץ בירושלים ניצחון שני והותירו את למאמרה ללקק את פצעיו.
בתוך חדר הדיונים התנהלה התגוששות בין שני המחנות. זה התומך בהדחת ישראל, וזה החפץ בהישארותה. לאלג'יריה הצטרפו דרום אפריקה ומדינות נוספות מן היבשת השחורה. מולן ניצבו ידידות ישראל, בראשן מרוקו, צ'אד ודרום סודן, מדינות "הגל החדש" ביחסים עם ירושלים. במרכז
הדיון ניצבה אומנם ישראל, אבל עמוק בתוכו היה זה ביטוי לסכסוך אחר לגמרי, חשוב ומשמעותי יותר עבור האפריקאים.
שורשים היסטוריים
אלג'יריה מעולם לא הייתה ידידת ציון, אבל לו צורפה ישראל לארגון לפני שנתיים או שלוש, ייתכן שהייתה מקבלת את בואה בשתיקה. מאז חלו שינויים. הסכסוך עם אויבתה, מרוקו, על הסהרה המערבית, החריף באחרונה אחרי שהבית הלבן, בשלהי כהונת טראמפ, הודיע על תמיכתו בעמדת מרוקו. במקביל פעל אותו ממשל לכונן יחסים בין מרוקו לבין ישראל. אלג'יריה נוכחה כמעט בן לילה כיצד אויבתה מחדשת את יחסיה עם מדינת היהודים, וכיצד האמריקאים מטילים עליהם מכבש כבד בסוגיית הסהרה המערבית.
למדיניות האנטי־ישראלית של אלג'יריה יש שורשים היסטוריים. ב־1870, 40 שנה אחרי כיבושה של הארץ בידי הצרפתים, הוענקה לכל נתיני הקולוניה אזרחות צרפתית. היהודים, שהיו במעמד של בני חסות בלבד, שודרגו בהוראת הכיבוש הזר לאזרחים שווי זכויות. את הפקודה נתן שר המשפטים היהודי של צרפת, אדולף כרמיה (הודות לה הוא זכה שלימים ייקראו על שמו רחובות ברחבי ישראל). היהודים שמחו על אזרחותם החדשה. רבים מהם גויסו לצבא הצרפתי, נטו אחר תרבותה, ונתפסו בידי המקומיים כבני חסותו של המנדט.
אבל בקיץ 1940 נכבשו רוב חלקיה של צרפת בידי הנאצים, ובהוראת ממשל וישי, בוטל צו כרמיה 70 שנה אחרי שניתן. האזרחות הצרפתית נשללה מן היהודים, והם הוחזרו למעמדם כבני חסות כפי שהיו בעידן העות'מאני. הוטלו עליהם חוקים מפלים, אבל רובם נותרו באלג'יריה, ושמחו על שובה של המולדת אל חיק צרפת החופשית בתום מלחמת העולם השנייה. הם לא מיהרו לעזבה גם בפרוץ המרד נגד הצרפתים ולמרות הקמת מדינת ישראל, אלא רק עשור ויותר אחר כך, כאשר התברר כי ממשל דה גול ניגף בפני ה־FLN.
אלג'יריה הייתה מאז ומתמיד תומכת נלהבת של הסוגיה הפלסטינית. גם כיום, בעידן הנטישה הגדולה של הערבים, היא אחת המדינות הבודדות שמזרימות סיוע כספי לרשות מדי שנה. בשנים האחרונות אף התקרבה לאיראן, וכך קיבלה עמדתה האנטי־ישראלית תוקף ברור ומוצהר.
למרות כל זאת, את המאבק להדחת ישראל מן האיחוד האפריקאי ניהלה אלג'יריה בעיקר בשל יריבותה עם מרוקו, וכדי לגרום לה מפלה בזירה פומבית החשובה לה. כך יצא, שבתוך חדר הדיונים באדיס אבבה התקיים למעשה הדרבי של צפון אפריקה. מרוקו נגד אלג'יריה ולהפך. היה זה גם קרב יצרים בין למאמרה לשנוא נפשו נאסר בוריטה, שר החוץ של מרוקו. מול התשוקה האלג'יראית לנוקאאוט, ניהלו אנשיו של בוריטה מערכה דיפלומטית סוערת, גייסו אחרים איתם, והוכיחו עד כמה מעמדם בתוך הארגון איתן.
המחנה הפרו־ישראלי טען כי ישראל היא מדינה חזקה ומשפיעה, ואף שהאיחוד האפריקאי נוטה לא לתפוס צד בסכסוכים מדיניים של אחרים, הגיע זמנו לצמוח ולהיות כלי השפעה בינלאומי. צירופה של ישראל עשוי לסייע בכך. הדיון הסתיר גם מאבק על מעמדו של היו"ר פכי. אם החלטתו תשונה וישראל תודח, תהיה זו הצבעת אי־אמון בסמכותו לבצע מהלכים חשובים ללא הצבעה.
שני המחנות לא הגיעו להסכמה, ועל כן החליטו להניח את ההחלטה בידי ועדה, בה יהיה ייצוג לשניהם. נבחרו שבע מדינות - דרום אפריקה, אלג'יריה, רואנדה, קמרון, ניגריה, קונגו וסנגל (היו"ר התורנית של האיחוד) - שאליהן יצטרף ראש מועצת האיחוד, פכי, ובתוך שנה מוטל עליהם להחליט על גורל הסוגיה: האם להותיר את ישראל כמשקיפה או לוותר על נוכחותה.
הצדדים קבעו כי ההחלטה המבוקשת תתקבל בהסכמה מלאה בלבד. זה מנהגו של האיחוד האפריקאי, מנהג מעניין בפני עצמו: ההחלטות מתקבלות בשורותיו רק בקונצנזוס, ועל כן הצבעות הן אירוע נדיר. אם לא תושג הסכמה - לא תוגש החלטה, וישראל תמשיך ליהנות מן המעמד המיוחס, עד לפעם הבאה שבה מישהו ירצה בסילוקה. דרום אפריקה עוד ניסתה לסכל גם את ההחלטה הזו, אבל ניגפה שנית. ירושלים צלחה את המכשול ונותרה לעת עתה משקיפה בארגון. מה יחליטו בעוד שנה? אללה כרים. או שהכלב יחיה, או שהפריץ ימות. ולהפך.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל