הטור הזה מיועד לאלה מכם שהשם מתן טריף לא אומר להם דבר. הנה תמלול של הקלטה בת דקה ו־43 שניות שכבשה את הרשתות החברתיות:
"נזכרתי בסיפור קורע לכבוד חג הפורים. פעם באיזה קיץ ישבנו מעוז, אני ויקיר ג'רבי, אז יקיר ג'רבי סיפר לנו שבאיזה פורים אחד, כשהם היו באיזה כיתה ד', אז מתן טריף היה איתו בכיתה ואיזה יום אחד הם באו לבית ספר, וזה היה בימים של פורים כזה, ותמיד בפורים הילדים מבולבלים, לא יודעים מתי היום של התחפושות עצמו, אז הוא סיפר ש… ש... שמתן טריף הגיע לבית ספר והם הגיעו בהפסקה וזה, ופתאום אחות של מתן טריף, הקטנה, באה מחופשת לליצן (צוחק) וזה לא היה ביום של התחפושות (צוחק), אז היא אמרה לו... הוא הגיע, והוא מספר שהיא אמרה לו... (מתפקע מצחוק) מתן, מה, לא פורים היום? אז מתן אמר לה: מה את רוצה?!".
את ההקלטה אפשר לשמוע בכל פלטפורמות הדיגיטל השונות ויש לה מיליוני האזנות ובעיקר מאות גרסאות כיסוי (סרטי אימה, גרסת טכנו ומערכונים המבוססים עליה). בזמן שאתם קוראים את השורות האלה, לפחות שלושה צוותי טלוויזיה מנסים לאתר את הדמויות המופיעות בשמותיהן המלאים בקטע, אך ללא הועיל. בינתיים. זו תקופה שהטלוויזיה רודפת אחרי כוכבי סושיאל, בניסיון להשיג את הטרנד החם, שלפעמים חומק ממנה. כרגע הדמויות המוזכרות בלתי ניתנות לאיתור. מדובר באניגמה ויראלית מסתורית שהגיעה לשיא, ובוודאי תתפייד בקרוב. והשאלה הגדולה ביותר היא למה דווקא הסיפור המצחיק הזה הצליח להכות את הרשת ומתפשט בה כבר כמעט חצי שנה. אנשים שקוראים להם מתן מקבלים מדי יום תגובות של: "מתן, מתן! מה, לא פורים היום?".
הצלחת הסיפור היא משום שהוא תמצית הישראליות. הדובר מספר כעד שמיעה לאירוע, שאולי קרה, תוך שהוא שולט בפרטים. ויותר מזה, בטבעיות של סטורי טלר, הוא מקפיד על הטעמה מושלמת עם הפסקות צחוק במקומות הנכונים, וגורם לנו, השומעים, להבין את המתרחש ולהרגיש שאנחנו חלק מהאירוע המביך־מצחיק הזה. זה סיפור מבריק שיש בו הכל: מבוכה, צער, הומור, שיימינג, חברות ומשפחה - וכל זה על רקע חג ישראלי שאמור להיות לכאורה שמח ומבדח.
הוא יושב על הפחד של כל ילד בפורים להיות שונה ואפילו מנודה. לצאת לרחובות בתחפושת מושקעת ומוקפדת ולמצוא את עצמו ביום הלא נכון, בחברת ילדים שהגיעו בג'ינס וטי־שירט. ההתנערות של מתן טריף מאחותו הקטנה, הנבוכה, מכמיר לב. היא שואלת אותו בתמיהה, ליד חבריו, "מה, לא פורים היום?" כמו הילדה בשמלה אדומה ושתי צמות שעמדה ושאלה "למה?" - למה אני חווה כרגע את אירוע הביוש הזה, ואתה משאיר אותי פה לבד? אני ניצבת עם תחפושת של ליצן ביום חול, מבקשת חמלה - אך היד המושטת לא פוגשת יד אחות.
מתן מתנער ממנה. "מה את רוצה?", זו התגובה הארסית שלו. זה לא פאנץ' קומי, אלא אכזרי, תעזבי אותי באמשל'ך. אני פה עם החברים, מעוז ויקיר ג'רבי, ולא די שעשית פדיחות לעצמך, עכשיו גם אני עלול לשאת בנטל הבושה. את תישארי לנצח האחות הקטנה שהתחפשה ביום הלא נכון, אבל מעתה גם בי ידבק האירוע. אני אהיה זה שאחותו הקטנה התחפשה לליצן, ולא ביום החג.
ההקלטה של מתן טריף היא כמו סיפור ילדים תמים, שיש בו בעיקר בושה לעומת מציאות חיינו, שהבושה ממנה נעלמה. ציפי רפאלי מתקרבנת אחרי שישבה בכלא על העלמות מס; אתי כרייף מיתממת אחרי שניסתה לקדם את עצמה דרך קשר "מיני־חברי"; נוכל הטינדר ממשיך לעשות קפיטל כספי וחברתי על חשבונן של נשים שעקץ. כשהם נתפסים בקלקלתם, הם לא נבוכים לרגע, אף שבניגוד לאחות הקטנה יש להם סיבה להתבייש. הם לא נבוכים אלא שואלים אותנו - מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו דמויות אמיתיות בעולם שהחליף את הצער ובקשת הסליחה בקמפיין של גאווה.
מי שמחפש בושה אמיתית ובריאה, שילך לחפש אותה אצל אחותו הקטנה והחפה מפשע של ילד בכיתה ד', שהתחפשה לליצן ביום הלא נכון.
