ההחלטה לקצר את מאסרו של איבגי היא מסר קשה לכל נפגעות התקיפה המינית

1. החלטת ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר, להורות על שחרורו המוקדם של השחקן משה איבגי, שהורשע בעבירות מין, היא יריקה בפרצופן של ארבע נשים, שאותן הטריד איבגי מינית ועשה בהן מעשים מגונים. עבריין המין משה איבגי צריך לרצות את עונש המאסר של 11 חודשים שנגזר עליו עד היום האחרון, מבלי שישוחרר יום אחד קודם לכן. איבגי הורשע בחמישה סעיפים של מעשים מגונים, וארבע הנשים שבהן בוצעו העבירות הן רק חלק מהנשים שבחרו להתלונן נגדו. רק בימים האחרונים דווח על אישה נוספת שהתלוננה כי השחקן לכאורה אנס אותה.

צפיתי בסרט הטלוויזיה שבו תודרך איבגי כיצד להופיע בבית המשפט, וכיצד נכון שיביע צער על מעשיו. ממה שהתרשמתי, הבעת הצער והחרטה של איבגי היו רק עניין טכני ולמראית עין כדי לשכנע את בית המשפט להקל בעונשו. אני מעריך שהופעתו בוועדת השחרורים שהחליטה לקצוב את עונשו התנהלה ברוח דומה. חשוב לזכור שהטרדותיו המיניות של איבגי התנהלו במשך תקופה ארוכה, וחלק מהמקרים לא היה ניתן לכלול בכתב האישום בגלל התיישנות. הפרקליטות חייבת להתייצב על רגליה האחוריות ולמנוע את שחרורו של איבגי בכל דרך אפשרית.

ועדת השחרורים מעבירה בהחלטתה מסר קשה לכל נפגעות התקיפה המינית, שלפיו מעשיו של מי שמעורב במעשים מגונים ומטריד מינית ראויים לסליחה או למחילה. כל מי שמכיר את הטיפול בנפגעות תקיפה מינית יודע עד כמה קשה לשכנע את הקורבנות להעיד בפני בית המשפט. הקורבנות טוענות, ובצדק, שלרוב הענישה קלה בהשוואה לחומרת העבירה, והן צודקות. שחרור מוקדם של איבגי רק יחזק את הטענה שמערכת המשפט חייבת להחמיר בעונשם של עברייני מין. איבגי אינו ראוי לשום התחשבות, ומעשיו מחייבים להשאיר אותו בכלא לריצוי עונשו עד היום האחרון.

2. "שנות לימוד" הוא ספרו הרביעי של גיש עמית, שמהווה תיעוד אישי של חיי בית הספר מבעד לעיניו של מנהל ומורה. בספר נפרשת תמונה עשירה ומורכבת של חיי היומיום שכוללת לבטים, דילמות, רגעי שמחה וקרבה, בצד כישלונות, חיבוטי נפש ובדידות של איש חינוך. הספר נכתב בשנים האחרונות במהלך עבודתו בשני בתי ספר: בית הספר לפליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב, ובית הספר האנתרופוסופי. ההבדלים בין שני בתי הספר מאפשרים לעמית לפרוש תמונה עשירה ומרתקת ולדון בכנות ובאומץ בכמה מהסוגיות החשובות והרגישות של מערכת החינוך.

הספר מתאר בין השאר את חייהם של ילדי פליטים ומהגרים, שחיים בארץ ללא מעמד ונתונים בסכנת גירוש מתמדת, והוא עוסק בתהום הפעורה בין חייהם של מבוגרים לעולם הילדות. הספר דן גם ביחסים הסבוכים בין המוסד החינוכי להורי התלמידים, ובקשר שבין תלמידים לאנשי הוראה בעידן שבו מעמדם וסמכותם של מורים ומורות משתנה מן היסוד. זהו גם דין וחשבון נוקב על סוגיית החינוך הפרטי למחצה ובתי הספר הייחודיים - שלצד חשיבותם, תורמים תרומה גדולה להרחבת אי־השוויון בחברה הישראלית.

כוחו של הספר הוא במורכבותו. במקום עמדות נחרצות וחד־משמעיות, מציג עמית את חיי היומיום של החינוך במלוא מורכבותם, בלי להתחמק משאלות קשות או להשיב עליהן בפשטות או בקלות דעת. זהו ספרו האישי ביותר של עמית, בעבר מרצה לספרות באוניברסיטאות תל אביב ובן־גוריון. בספר, שיצא לאור בספריית "קו אדום" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, יש עומק אינטלקטואלי, ועם זאת הוא אינו תיאורטי או אקדמי, אלא ספר ממואר של מי שמקדיש את חייו לחינוך.