1. אוקראינה היא קו פרשת המים שמחייב את הפסקת ההצגה האומללה שמכונה "ארגון האומות המאוחדות". מדובר ביומרה חסרת שחר, שהפכה במה לצביעות ורשעות, שבמסגרתה פועלים לכאורה פרלמנט וממשלה עולמיים, שמסדירים את כללי המשחק הגלובליים. דרמת אוקראינה מרסקת את מראית העין האחרונה שנותרה מהמופע הזה.
מדינת ישראל היא הרי נוסע מתמיד ברכבת האימה של הארגון, שראשיתו בכוונות טובות ואחריתו ברשע וציניות, שלא לדבר על האימפוטנציה שמתגלה שוב עכשיו. עכשיו חוסר המשמעות שלו ברור לכולם, וממש אין מה לבכות את הליכתו. ארגון האומות המאוחדות הוקם ב־1945 על חורבותיו של קודמו – חבר הלאומים, שהומצא לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרעיון המונח בבסיס שני הארגונים הוא קיום מוסדות שיסדירו כללי משחק בינלאומיים הגונים.
חבר הלאומים היה חסר שיניים מראשיתו ונמוג עם עליית הנאציזם ודומיו. מקימי האו"ם ניסו לספק לארגון כוח מעשי, להקים בתי דין ולהטיל סנקציות על מדינות סוררות. רק שהצביעות הזו התרחשה מיד אחרי שסטלין וברית המועצות בלעו את המדינות שכונו "הגוש המזרחי" ושעבדו אותן. ולכן הטענה שהארגון יקנה הגינות גלובלית הייתה לא יותר מאינטרס ציני של המעצמות.
עוד קודם לגילויי האנטישמיות והאפליה שמהן ישראל סובלת במיוחד באו"ם, הגוף הזה נולד בר מינן. עכשיו, חיסול מראית העין של קיומו טמון בפרשת אוקראינה, כי היא ממחישה עד כמה לא קיימים ממשלה וסדר עולמיים, עד כמה לא ניתן לשכנע לקיים עקרונות של מוסר, הגינות וכיבוד הדדי על העולם. עד כמה הכוח הוא האמצעי היחידי להקנות ערכים. מה שלא עשו עשרות שנים ואינסוף החלטות של האו"ם שהתקבלו בקולות משטרים אפלים, עשה קוצר היד של העולם החופשי אל מול האלימות והדיכוי של ולדימיר פוטין.
הפרשה האוקראינית אינה צבועה בצבעי שחור־לבן מוחלטים. למשל, אי אפשר להתעלם מהאינטרס של רוסיה שנאט"ו לא תשב לה על הגבול עם נשק התקפי, אי אפשר גם למחוק את הצביעות והאינטרסנטיות האמריקאית והאירופית. ראו את ההחלטות הנבזיות של ממשל אובמה כלפינו, שלא לדבר על זחילת ביידן והאירופים לכיוון האייתוללות האיראניים.
ובכל זאת, לו היה סיכוי כלשהו לרעיון הפרלמנט והממשלה העולמיים, לבתי דין ששופטים בצדק בין האומות, הם היו עוצרים בימים אלו ממש את ההתקפה על אוקראינה. והנה, לא רק שאין משמעות לגינוי או לפעולה של האו"ם נגד רוסיה, הגוף הכי חשוב - מועצת הביטחון, אפילו אינו יכול לקבל החלטה, כי לרוסיה יש בו זכות וטו.
ההתקוממות העולמית נגד דריסת אוקראינה מוצדקת כמובן, אבל איפה היו העולם והאו"ם כאשר פוטין ריסק ורמס את צ'צ'ניה, או ביצע הפצצות שטיח בסוריה? איפה התגובות המוסריות והאפקטיביות נגד אינסוף מהלכים מקוממים לא פחות של דיקטטורות אחרות, במישור הבינלאומי?
שוב מוכח שהאמצעי היחידי להשליט ערכים בסיסיים של הגינות על העולם הוא זה שגם דיקטטורים מכבדים – כוח.
ולכן תמה היומרה להשליט כללי משחק מרצון - אם העולם החופשי יהיה חזק דיו, הוא יפעיל את כוחו ויקבע כללים. אלו תמיד יישארו ציניים וגדושי אינטרסים, אבל יהיו להם בכל זאת קווים אדומים. בד בבד, אם הצגת האומות המאוחדות תימשך כפי שהיא, הפוטינים והאייתוללות ימשיכו להשתלט על מי ומה שהם יכולים, למרות הקרקס המתנהל היום בבניין האו"ם בניו יורק.
2. החודש ימלאו 20 שנה למבצע חומת מגן, מבצע שנפתח בנהרות הדם שזרמו מפירות השלום של אוסלו והסתיים בריסוק אשליית הפרטנר הפלסטיני. זו הייתה מלחמה קטנה שבה ישראל השיבה לעצמה שליטה ביטחונית בשטחי יו"ש ובמיוחד החזירה לעצמה את הביטחון העצמי.
חשוב להיזכר בסיבות שגרמו לפרוץ המבצע הזה, כיוון שהלך הרוח ההרסני של אז מתחיל לבצבץ מהלך הרוח שמנשב היום במשרד הביטחון הישראלי. בייחוד מטרידה המגמה של התעלמות מהמציאות, כמו אז. הרשות הפלסטינית מתפקדת כאויב לכל דבר, ואצלנו מדחיקים ומשקרים לציבור לגבי אופייה, פועלים דווקא לחזק אותה.
בחודש מרץ 2002 נרצחו 131 ישראלים בפעולות טרור פלסטיניות, שהתרחשו כמעט מדי יום. גם בתקופה שקדמה לכך נרצחו עשרות ישראלים בכל חודש, לאחר שיאסר ערפאת פתח במה שמכונה "האינתיפאדה השנייה". ההבלגה של ממשלות רבין ופרס מראשית הטרור של אוסלו ואחר כך ממשלות ברק ושרון, היא שגרמה למרחץ הדמים ששיאו במרץ 2002. היא נבעה מתהליך של הונאה והפחדה עצמית. הונאה לגבי כוונות "הפרטנר לשלום" ערפאת, והפחדה משינוי הכרחי של המסלול. במיוחד פחד מהחזרת השליטה על מחנות הפליטים וערי יו"ש.
אם בוחנים את מה שהרכיב אז את הכשל הישראלי ומשווים למתרחש היום, מגלים נקודות דמיון מדאיגות ביותר. קודם כל, ההסתה כיום נגד מדינת ישראל בכלי התקשורת ובאמצעים הרשמיים של הרשות הפלסטינית חמורה יותר מזו שהתנהלה אז. ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, בנאומים, ראשי הרשות קוראים באופן גלוי להסלמת המאבק האלים נגד ישראל.
הם קוראים לסוג של טרור "רך", תוך התבססות על עלילות דם והאשמות מחרידות שהם מפיצים נגדנו. הם מאשימים את ישראל בג'נוסייד, בטיהור אתני, בהוצאות להורג ומעשי טבח, כשיטה יומיומית. אלא שזה לא מסתיים בהסתה. מה שקורה עכשיו תחת מחמוד עבאס חמור ממה שהתחולל אז, כיוון שנלווית לו פעולה בגלוי ובהתרסה באו"ם, בבית הדין בהאג ובכל מישור בינלאומי אפשרי.
בני גנץ מחזק את אבו מאזן, נפגש ומתחבק, מעביר מיליארדים, מספק אישורי וי־איי־פי, מאפשר להשתלט על שטחי C, אבל הרשות הפלסטינית פועלת כלפי ישראל כמו אויב. בעוד גנץ שוכב על הגדר למען הפנסיות של קציני צה"ל, החבר החדש שלו ממשיך לנסות להעמיד אותם לדין בהאג, בטענה לפשעי מלחמה.
בנוסף, כמו לפני חומת מגן, הרשות תומכת בטרור עצמו, אם כי בתחכום רב יותר. כך למשל, לפני כחודש חיסל צה"ל בשכם שלושה חברי חוליה שביצעה פיגועי ירי נגד חיילים ומתיישבים. המחבלים נמנו עם הפריפריה של גיסות אבו מאזן ופעלו בידיעה והעלמת עין של מנגנוני הרשות. הם, כמו מחבלים אחרים ביו"ש, נמנים עם הגרעין הקשה של ארגון פת"ח, מרביתם מקבלים משכורות מגופי הרשות ולווייניה.
לא בכדי זכו שלושת המחבלים להלוויה צבאית פורמלית, וראש הרשות שלח מסר כתוב למשפחות ההרוגים, באמצעות הסגן שלו - מחמוד אלעאלול, שהקריא: "הנקמה תהיה כפולה נגד האויב הציוני העלוב". ואם לא די בכך, אז כמו היום מחזיקה רמאללה גייסות רדומים, שיישלפו ביום פקודה. כמו הצלפים של ערפאת שאומנו על ידי ה־CIA וירו לימים על שכונת גילה.
כך, ישראל עסוקה היום בחיזוק מי שחותר במילים ובמעשים לחסל אותנו. השותפים של גנץ עובדים שעות נוספות כדי להכין את חיסולנו, בדיוק כמו לפני מבצע חומת מגן. ואנחנו, 20 שנה לאחר שמשחק הנדמה לי של אוסלו התפוצץ לנו בפנים, חזרנו לעידן ההונאה העצמית. כל זה מתרחש דווקא כאשר נפתלי בנט, גדעון סער, ימינה ותקווה חדשה, הם ממובילי הממשלה.