את ההרפיה הקומית בדרמה המדממת של אוקראינה סיפקו בתחילת השבוע בכירים בליכוד, שתקפו את ראש הממשלה והגיבו בזלזול כלפי מסע התיווך שלו. זהו ביטוי מובהק לשפל שאליו הגיעה הליכוד תחת נתניהו, כי גם אילו היה מדובר במסע עקר, עדיין לא היה מקום לזלזול. עצם העובדה שראש ממשלת ישראל הוא המדינאי המערבי היחידי שנע בין השחקנים הגלובליים בהסכמה וברכה, היא הישג למדינת ישראל. מעמד המתווך מעניק יוקרה בפני עצמו, ובנסיבות הנוכחיות לא חשוב מה תהיה התוצאה, עמדת התיווך מעצימה ומשרתת את כולנו.
ולעצם העניין, לו מדובר היה בהתיימרות ריקה, בנט לא היה מקבל את ברכת הדרך מהרוסים להגיע בדחיפות למוסקבה, והקנצלר הגרמני לא היה מתעקש לבקר בירושלים בשבוע שעבר, ובכך הופך ביקור טקסי לרב משמעות, רק בגלל המשבר. האמת, לא צריך לדעת מה מתחולל בחדרי החדרים כדי להבין שראש הממשלה שלנו הפך בדרמה חובקת העולם הזו לאיש ביניים בעל חשיבות.
אומנם בסביבת בנט לא מנדבים פרטים על תוכני המשא ומתן, אבל מדגישים שמדובר בשיח מפורט ונרחב, לא כותרות והצהרות ריקות. לא בכדי, ראש הממשלה נמצא על הקו עם כל המעורבים, יום־יום. כאשר דווקא בימים האחרונים מסתמן שמתקיים מו"מ אמיתי.
מעבר לזלזול הפתטי, היה בליכוד מי שטען כי המדינאי הישראלי היחיד שיכול לנהל את מסע התיווך הזה בהצלחה הוא בנימין נתניהו. אכן, אי אפשר להמעיט במעמד הבינלאומי שקנה לעצמו נתניהו בתקופת כהונתו, אבל בד בבד הוא הצליח לשרוף את הגשרים עם הממשל האמריקאי הנוכחי. לכן איש לא היה סופר אותו כעת, ובנסיבות הנוכחיות נתניהו היה מחוץ לתחום, לפחות מבחינת האמריקאים.
נפתלי בנט, לעומת זאת, הצליח ליצור מערכת יחסים חמימה עם ולדימיר פוטין בחודשים המעטים שבהם הוא בתפקיד, לצד שיח מכבד עם יתר השחקנים. אם כי חשוב לזכור, מעמד המתווך שלו נגזר מהיותו ראש ממשלת מדינת ישראל. רק משום שזו מדינה משגשגת ועוצמתית, שאינה שחקן חד־ממדי ולא נמצאת בכיס של אף אחד.
לא להתמסרות
דווקא לאור המעמד המיוחד שרכשה ישראל, מצופה היה שאיש לא יטיף אצלנו להתמסרות מוחלטת לאמריקאים ולאירופים. והנה, אבירי המוסר הרגילים יוצאים בשצף קצף נגד המדיניות הדואליות משהו שמנהל ראש הממשלה. מדובר בעיוורון פרוגרסיבי קלאסי, תלוש במיוחד על רקע הלקח הטרי של הפקרת אוקראינה בידי המערב. שלא לדבר על העובדה שבימים אלו ממש, האמריקאים והאירופים מפקירים אותנו מול איראן, נוהגים בציניות וערלות לב אל מול הסיכון שנשקף לנו ממי שחותר בכל יום לחסל אותנו.
מעבר לבגידה בנו, בוושינגטון נוהגים בטיפשות אופיינית, כפי שברחו מאפגניסטן ורבו עם בנות ברית מושבעות, כמו המפרציות. אבל, בשורה התחתונה, האמריקאים והאירופים עושים מה שלדעתם משרת את האינטרס שלהם ומצפצפים עלינו.
לכן מדינת ישראל לא מהלכת בין הטיפות אלא חותרת בין הנחשולים. היא משמיעה קול ערכי וצלול נגד התוקפנות והכיבוש הרוסי, כך גם הצביעה במליאת האו"ם. אבל מעבר לכך היא חייבת לנהוג רק לפי האינטרסים שלה ולהישמר מלנהוג כמו וסאל אמריקאי מטופש.
לא להתבלבל, הגלובוס מונע מאינטרסים, ומה שחשוב לנו הוא להישאר חזקים ועצמאיים, לתמרן בין הרוחות העזות ולעשות רק מה שטוב לישראל. ולישראל חשוב להיות חלק מהעולם החופשי, אבל במקביל לטפח חופש פעולה מול האיראנים והסורים, גם אם לשם כך נדרש להימנע מעימות חזיתי מול מוסקבה.
ראו כיצד נוהגות מדינות המפרץ לנוכח הבגידה האמריקאית בהן. כיצד מנהיגי סעודיה והאמירויות סירבו לקבל השבוע שיחות מנשיא ארה"ב ביידן, כתגובה טבעית להתנהגות האמריקאית כלפיהן, מימי ברק אובמה ועד היום. נכון, אם יכלו כל הקצין וארצות הברית תתייצב לעימות מלא מול רוסיה, ניאלץ להתייצב בחדות לצד האמריקאים. אבל לפחות בינתיים אנחנו רחוקים מהדילמה הזו.
מפלט לאוקראינים
מעניין שאותם חוגים המבקרים את המדיניות הזהירה של צמרת הממשלה, מטיפים לנו לפתוח את השערים לכל דכפין אוקראיני, שמחפש מחוז מבטחים בארץ הקודש. מדובר, מעל הכל, בהתעלמות מהעובדה שלפליטים האוקראינים, בניגוד ליהודים שברחו מהנאצים והאוקראינים בשואה, יש לאן ללכת. מדינות אירופה יוצאות מגדרן כדי לקלוט את המסכנים, שלפחות בדבר אחד שפר עליהם מזלם.
בניגוד לפליטי סוריה ואפגניסטן, הם לבנים, נוצרים ואירופים. הם בשר מבשרה של היבשת הישנה המתכווצת, מוכת אחוזי הילודה המזעריים, זו שמאושרת לצרף אותם לשולחן חג המולד, למקומות העבודה והבילוי. אפילו להעניק להם אזרחות. לכן הרוב המוחלט של הפליטים האלו לא באמת יזדקקו למפלט במדינת היהודים.
מעבר לכך, ישראל נערכת לקלוט עשרות אלפי פליטים, יהודים או זכאי חוק השבות, שיגיעו מאוקראינה ומרוסיה – המדינה המצורעת, שכל מי שיוכל להרשות לעצמו ינסה להימלט ממנה. הפליטים האלו ייקלטו אצלנו כאזרחים שווים, יקבלו סל קליטה וחיבוק עז, כפי שצריך להיות במדינה הציונית. לשם חייבים לכוון את עיקר המאמצים.
צריך להגיד את האמת ולהזכיר שמדינת ישראל חייבת לשמור על הרכבה כמדינת העם היהודי, מדינה ציונית. מדינה שאומנם שוויונית כלפי אזרחיה הלא יהודים, אבל מתקנת את העוול ההיסטורי ומשמרת את הרוב היהודי באדיקות. הסיבות להקמתה של מדינת היהודים הן בדיוק הטעם לשמור על המבנה הפנימי ההומוגני שלה. לא סטרילי, לא חד־ממדי, אבל ציוני.
ועדיין, ישראל חייבת מוסרית, לערוך מחווה ולהשתתף במאמץ העולמי לספק מפלט לקורבנות הרשע של פוטין. בהקשר הזה, המספר שסימנה השרה איילת שקד, כ־5,000 איש שאינם זכאי חוק השבות, הוא הגיוני וסביר. בגין קלט בזמנו כמה מאות פליטים מווייטנאם, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כמה אלפים. אם כי, מעבר למכסה הזו יש לקלוט את קרובי המשפחה מהדרגה הראשונה של אזרחים ישראלים יוצאי אוקראינה, שאינם יהודים. למשל, לא יעלה על הדעת שישראלית אשר הגיעה הנה עם בעלה היהודי לפני 15 שנה, לא תוכל לקלוט את אמא שלה, כשזו בורחת מהתופת.
ולא פחות חשוב להזכיר, גם בהקשר הזה, עד כמה קריטי לחוקק את חוק הגיור בנוסח יוזמת שר הדתות מתן כהנא. החוק שיאפשר, סוף־סוף, הליכי גיור נגישים וידידותיים לרבים מיוצאי אוקראינה ורוסיה, שהם עצמנו ובשרנו.
הקש בראש
עוד זווית מאלפת שמהדהדת על רקע המערכה באוקראינה, נוגעת למה שמכונה אצלנו נוהל "הקש בגג". העולם צופה בהשתאות בחיל האוויר והצבא האדירים של רוסיה, שמתקשים לתאם לוחמה בין כוחות האוויר לקרקע, חוטפים מהנ"מ האוקראיני וממעטים להרים מטוסים לאוויר. מנגד הם ממטירים טילים ופגזים על ערים ואזרחים, ללא הבחנה ואכפתיות.
אנחנו, לעומת זאת, מי שמנהלים מערכות מגן נגד טרוריסטים שתוקפים את ערינו, צועדים בלוליינות על הבהונות. קולעים ממטוס למטרה של חלון, בדירה של טרוריסט מבוקש. שולחים טיל מוקדם ש"מקיש בגג", כדי לאותת ל"בלתי מעורבים", ורק אז, במהלך כירורגי של קוסמים, פוגעים במטרה. רק שאותנו כל העולם מבקר ומגנה חדשות לבקרים, גם רוסיה.