הטור הזה נכתב אליכם מאחת הקומות הגבוהות במלון "גולף", במובן של מפרץ ולא של המשחק עם הכדור הקטן והמקלות. מצחיק, אבל למניין שאנו מונים מאז תחילת ימי הקורונה, זו לי הפעם השלישית בחו"ל, אחרי שהתרגלתי לתדירות גבוהה הרבה יותר לפני שפרץ הנגיף לחיינו. שתיים מתוך שלוש הנסיעות (השנייה לדובאי) היו "פירות השלום", הסכמי אברהם, שם שפה בבחריין מדברים בו כאילו היה מעדן.

אני מניח שיישמע די קלישאתי לתאר את הפוטנציאל האדיר שבשיתוף הפעולה עם המדינות המכונות "המפרציות", אבל מה שפחות קלישאתי יהיה לקבוע שעוד לא התחלנו לגרד את אפס קצהו של הפוטנציאל. עד כה אנו מייצאים לאיחוד האמירויות בעיקר לא מעט ידע טוב והרבה קהל תיירותי רע, בחלקו אפילו רע מאוד. את פוטנציאל השיווק לחצי המזרחי של כדור הארץ אנחנו רחוקים מאוד מלמצות.

תכף אספר על המדינה הזאת, שבניגוד ליעדים אחרים כדובאי למשל, משמרת איזו אותנטיות ערבית אמיתית לצד סממנים מערביים שהולכים ומתרבים, אבל קודם כל שתי נקודות פחות פופולריות בקבוצת ההתייחסות האחוס"לית שלי. קודם כל, הסכמי אברהם: מי לא זוכר את הלעג למה שכונה בתקשורת "עסקת נשק עם נספח כלכלי", בעיקר בגלל מי שיזם, רקח וחתם על ההסכמים: ראש הממשלה הקודם.

מי שמציץ מדי פעם בטורים שלי, יודע שההתנגדויות הרבות שיש לי לבנימין נתניהו לא היו מעולם על אוטומט. בעיניי הוא מורכב בהרבה מהדרך שבה נוטים לתאר אותו (הן מתנגדיו והן מעריציו). נתניהו הוליך את ישראל לשגשוג כלכלי, פתח את מדינות המפרץ לאנשי עסקים מישראל והתגלה כיונה צחורה בכל הקשור לעזה ולפלסטינים בכלל. וכן, זה אותו האיש שנאשם בפלילים, שביכר חיי פאר על חשבון המדינה על פני כל דבר אחר ושהרוויח את השנאה הפתולוגית של רבים מאזרחי ישראל כלפיו ביושר.

אבל לא על נתניהו רציתי לדבר, אלא על הבחריינים - וכאן אני מגיע לנקודה השנייה שאותה אפשר שחלק מחבריי לא יאהבו. העניין שמגלים הצעירים הבחריינים בישראל אינו קשור להייטק דווקא, אלא ליהדות. במשך שנים הם התרגלו לראות ביהודים "כופרים", והנה, באו הסכמי אברהם (אני יודע שזו כבר הפעם השנייה שאני נוקב בשם המפורש, אבל פשוט צריך לשמוע איך מגלגלים פה את השם על הלשון, כמעט בחרדת קודש) וקירבו אותם לא רק לעשיית עסקים עם ישראל, אלא גם ליהדות.

מישהו סיפר לי שביקר לראשונה בחייו בבית הכנסת הקטן כאן במנאמה, בירת הממלכה, ראה על הקיר את עשרת הדיברות והבין עד כמה היהדות היא אוניברסלית ועד כמה חלקים באסלאם קרובים אליה. המסורת היהודית, זאת שחילונים רבים בישראל מקשרים בטעות מצערת (אם כי לא תמיד באשמתם) עם הדתה או כפייה דתית, היא התכונה הכי סקסית שיש לנו בעיני האנשים הצעירים האלה, שרואים בחיבור איתנו ברית בין עמים עם היסטוריה ארוכה.

בחריין אומנם זכתה לעצמאותה רק ב־1971, אבל ההיסטוריה שלה הולכת אחורה עד לתרבות דילמון, כלומר 4,500 שנה - ודווקא מתוך ההתבוננות המעריצה אל ההיסטוריה והמסורת, הם מקווים להישיר מבט אל העתיד. מבחינתם מסורת ואפילו אמונה דתית אינן עומדות בסתירה לפרוגרסיביות, משהו שאולי היה לנו פעם, בראשית ימי הציונות והמדינה, אבד לנו - ואולי נוכל ללמוד חלק ממנו בחזרה דווקא מהם.

הפצע בציבוריות הישראלית הוא כה גדול, עד שמי שמתרגש ממסורת לא יכול עוד להיחשב כחסיד הקדמה, בעוד מי שמשמר אורח חיים אמוני לועג - כמעט על אוטומט - לכל מה שבעיניו הוא "טרלול פרוגרסיבי" (צמד מילים שחביב מאוד על אנשים שעדיין כותבים פוסטים של הערצה לוולדימיר פוטין). אני לא רוצה להתדרדר כאן לקלישאות כמו "בלי עבר אין עתיד", אלא רק לומר שאפשר לשאוף לשני בלי להפנות עורף לראשון.

הנה, הערב, מעט אחרי שאסיים להקליד ולשלוח את הטור הזה, יופיע כאן אריק קלפטון, שני בעיניי רק לפול מקרטני מבין המוזיקאים החיים (אולי חולק את המקום השני עם מיק ג'אגר). אגדת רוק שהייתה ועודנה באמת. לשמחתי, השגתי כרטיסים הגם שבדקתי רק כמה שעות לפני המופע. המחיר: 80 דולר, בערך כמו מחיר הופעת סטנד־אפ של קומיקאי מוכר בישראל.

לא בכדי בחר קלפטון להופיע במקום הזה הערב: מחר ייערך כאן מרוץ הפורמולה 1 הראשון של העונה - והעיר מלאה בחובבי ספורט מוטורי.
בשבוע הבא אנסה להביא רשמים גם משני אלה, יתדות של תרבות גלובלית בלב מסורת מקומית. עד אז, זכרו: אפשר לחשוב שטוב שנתניהו סיים את תפקידו ההיסטורי גם בלי למחוק לו את נקודות הזכות שמגיעות לו בדין. וכן, תתפלאו, אפשר להיות מי ששורשיו נטועים במסורת בת אלפי שנים ועדיין להביט קדימה בתקווה, כי במזרח הלא רחוק, מי ששר: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" הוא הכל, חוץ מצופה פני עתיד.