בשבוע שעבר סיפרתי לכם איך סירבה משטרת הגבולות להעביר אותי בביקורת הדרכונים בגלל טעות טיפשית שלי, ואיך פרצתי בבכי עד שנעתרו, לא לפני שדאגו שדבריהם יהדהדו באוזניי - הם מעבירים אותי באזהרה, רק כי הטיסה שלי כבר יוצאת, אבל שיהיה לי ברור וידוע שאין שום סיכוי שיכניסו אותי לאיטליה.
אופי האיטלקים דומה מאוד לאופיים של הישראלים. מאידך, להם אין בעיות הביטחון שיש לנו. מכאן שנכנסתי מיד לאיטליה, כשעל הדרכון הבלוי שלקחתי בטעות חותם לי בקר גבולות איטלקי, שאפילו לא מביט בי כדי לוודא שזו אני. כמה אהבתי אותו באותו הרגע.
הלוואי ויכולתי לנהל עמכם את הדיון "מתי בחיים מגיע הרגע שבו אנחנו מפסיקים להתעסק כל כך במה שחושבים ואומרים עלינו ומתחילים לחיות את חיינו בשקט ובשלווה ועל פי ראות עינינו". לא מזמן שלחו לי סרטון מתוך המיני־סדרה "דוקותיים" של כאן תרבות, ובו נראית אלין שחר בת ה־38, בחורה עסיסית, משופעת בקעקועים, ציפורניים ארוכות משוחות בלק נוצץ ולגופה בגדי ריקוד בטן. הכרתי את האלין הזו מרחבי הרשת, בעיקר דרך השידורים החיים שנהגה להעביר בעמוד הפייסבוק שלה.
תראו - אלו לא שידורים מחכימים, אין שם עברית גבוהה, שיחות על תרבות או המלצות על דרכי חיים נכונות ובריאות. היא מוחצנת וקולנית ובכל זאת, המושג "אחד בפה, אחד בלב" רחוק ממנה שנות אור, מה שראוי למחיאות כפיים סוערות, בפרט בימים שבהם כל אדם שני צבוע וימכור כל ערך בשביל אחד זמני ומשתלם יותר. כל מה שיש לה להגיד, בין שזה פוגע או מחמם את הלב - היא אומרת.
פעם צפיתי באיזה סרטון שלה שבו היא מצלמת את עצמה בסלולרי בזמן שהיא נוהגת וצופים בה אנשים מרחבי הרשת, והיא צועקת ומקללת ומאיימת על אישה אחת שטלפנה אליה ודיברה אליה קצת מגבוה. אלין רוקדת ריקודי בטן בכל מיני מועדונים, בלי שיחות ובלי נגיעות, ריקודי בטן נקיים, מפתים מאוד, אבל לא פוגעים באף אדם. אותה האישה החליטה שאלין רקדה בפני בעלה וקנאתה עלתה בה.
היא איימה על אלין, השפילה אותה והעליבה. באותו הרגע נדמה היה שאולי נעלמו מילותיה של אלין, אבל דקות אחר כך היא העלתה את הסרטון ושם אמרה כל מה שהיא חושבת על נשים חסרות ביטחון, הגנה על שמה ועל כבודה, סיפרה שבחיים לא תפגע באף אישה ולא תלך עם גבר נשוי, וגידפה את האישה ככל שיכלה.
אחר כך העלתה עוד סרטונים ובכל אחד מהם ציינה שהיא עובדת אך ורק כדי לפרנס את בנה בן ה־16 שהוא כל חייה, שריקוד הוא אהבתה הגדולה ביותר וזה הכל. ועל אף התגובות הציניות, הבדיחות על חשבונה והקללות שלהן היא זוכה, היא לא מחשבנת. דרך אחת יש לה לקנות לבנה אוכל, בגדים ונעליים ולדאוג שיהיה חשמל בבית, באמצעות הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות - לרקוד.
צפיתי בסרטון הזה כמה וכמה פעמים, קיוויתי שמשהו ממנו ייכנס גם אליי, שאלמד להתעלם, לא להיפגע, לעבור הלאה בקלות. הרי אחרי כל ההכנות, לפני שהעזתי לחשוב על טיסה לחו"ל אחרי שנת התופת שהייתה לי, אחרי הלו"ז המסודר שהשארתי לכולם, ההוראות, המקרר המלא, האוכל המיוחד לגפן, הבגדים, הבלגן בשדה התעופה, עוד הגיעו אליי שמועות מכאן ומכאן על כמה בני משפחה קרובה מאוד, שמדברים ביניהם ותוהים איזה מין אמא אני ואיזו אמא מעיזה לעזוב את בתה הפעוטה לטובת חופשה של כמה ימים במדינה אחרת.
מה שעצוב הוא שאותם בני המשפחה הם אלו שכמעט לא פוגשים את בתי, ספורות הפעמים שהתדפקו על דלתי ואפילו מתנה קטנה בדמות בובה או איזו חבילת טיטולים לא הביאו. אז באותו הרגע הזעם עולה, ואני רוצה להגיב בדיוק כמו אותה אלין: לקלל, לגדף, להשתלח, להתקשר לאותם האנשים ולשאול "מי שמכם ואיפה הייתם כשהייתי צריכה אתכם?", להיות אמיצה מספיק, חזקה ואישה מספיק ופעם אחת ולתמיד לנתק איתם כל קשר. אבל אני משתפנת, כל מריבה שכזו, כך אני יודעת ומכירה את עצמי, תכניע אותי, תעייף, ותירה ישר במטרה שלשמה נסעתי לאיטליה, לנוח, לבלות, לשתות ולאכול.
יהורם ואני (אגב, גם עליי ועליו תהו ודיברו, מה יש לנו לנסוע יחד כשפער הגילים בינינו כל כך גדול, אף שאנחנו הידידים הכי טובים כבר עשור, אוף) מניחים את המזוודות בחדר, ושנינו רעבים לחיים, ליין ולפירות הים שמציע השוק המקומי. בכוונה ויתרנו על מלון ולקחנו דירה רחוקה מכל אזור תיירותי.
כך הלכנו, שלובי זרועות, ונכנסנו אל השוק. אחרי רכישת ממרחי הכמהין, הנקניקים והגבינות לארוחת הבוקר, התיישבנו בדוכן של פירות ים, הזמנו את בקבוק היין הראשון שלנו למסע והשקנו לחיים, לא הסתכלנו בעיניים, את זה שמרנו לדייטים אמיתיים. אתם רואים? גם עכשיו כשאני כותבת לכם על פירות ים אני נחרדת למחשבה מחתך מסוים של קוראיי שישנא אותי אחרי כן - מה יהיה עם חוסר הביטחון הזה?
אחר כך טיילנו, דיברנו על הזמן הארוך שבו לא היינו בקשר, על שינויים בחיים. רבנו קצת על הביקורתיות שלו ועל הערכים שלי, צחקנו עד כאב בטן, וכדי שהיא לא תכאב מדי מילאנו אותה בעוד פסטה, ארטישוק ויין. רכשתי לגפן כל כך הרבה בגדים, שמלות, בגדי מעבר וכמה בובות שבהן היא גם ככה לא תשחק. לעצמי לא רכשתי כלום.
לא הכסף הוא שחסר, אולי התשוקה למשהו חומרי חדש מיצתה את עצמה. אבל היה תיק אחד שמאוד רציתי, די יקר, ויכולתי לשלם עבורו אומנם, אבל בכל זאת, מרסל של פעם עלתה בראשי, ושוב חוסר ביטחון משווע, ויצאתי ונכנסתי לחנות, ושוב יצאתי ונכנסתי. והוא הביט ושאל: "התיק?".
"כדאי?", עניתי.
"כדאי לי יותר", חייך, שלף את ארנקו ורכש לי את התיק. בערב, ציוויתי עליו שיתלבש יפה ויבחר מסעדה טובה, כי תיק כזה לא ייכנס לאיזו מסעדת פועלים. כשהגיע הערב וכוכבי הלילה זהרו מעל רומא ככתר, הוא לבש חליפה ואני שמלה יפה ובידי התיק.
אחרי חילופי מחמאות מנומסים (היינו רציניים לשתי דקות בדיוק) הגענו אל המסעדה ומיד קלטתי אותם, את הזוג שישב על ידנו, זוג איטלקי. היא הייתה יפהפייה, בת 50 לערך, שמורה היטב, והוא צנום, אבל נאה. הסתכלתי עליה והיא בי. "גם אני רוצה להיראות ככה בגילה", אמרתי ליהורם. "אין בה שום דבר מיוחד", ענה.
"בדיוק", חייכתי, וכשהיא חשבה שהחיוך נשלח אליה, הגיעה אל שולחננו עם כוס היין שלה וסיפרה לנו, מבוסמת מיין, דרך המלצר שתרגם, שהיום היא ובעלה חוגגים 25 שנים יחד. "הו, מזל טוב", אמרתי ומיד שלחנו להם בקבוק יין על חשבוננו. אין לי מושג מה קרה באותו הערב, אבל מצאנו את עצמנו מאחדים שולחנות במסעדה לא זולה בכלל ומדברים, הם באיטלקית ואנחנו בעברית ובאנגלית והכל בהיר ומובן וידוע לשני הצדדים.
מתישהו היא התוודתה שהיא כבר לא אוהבת אותו כמו פעם, והוא, בשכרותו, צחק במבוכה והתוודה שיש בחורות יפות ממנה. "אני יודעת", הסכימה איתו והצביעה עליי, הוא הביט בי שעה שיהורם מביט בה ומשיב מבטו אליי והבנו שזה הזמן ללכת, לפני שיקרה מקרה אם אפשר במקרה.
איך כתבה פעם הסופרת רייצ'ל דונאדיו: "רומא היא עיר שהיא מעין זירת תיאטרון תחת כיפת השמיים, הדמויות מדברות בידיהן לא פחות מאשר בפיהן". נפרדנו מהזוג ויצאנו צוחקים מהמסעדה. בחוץ, למרות הקור המקפיא, ניגנו שני מבוגרים, אחד בצ'לו ואחד באקורדיון. לא רציתי שרומא תיגמר לי. "בואי", אמר יהורם. התיישבנו על ספסל מולם והאזנו לנגינתם.
דמיינתי את אלין רוקדת לצלילי המוזיקה האותנטית הזו, ואת גפן בצד, בשמלתה האיטלקית והחדשה מוחאת כפיים, ואת כל מי שדיבר עליי סרה מחבק אותי במקום ודמיינתי את העולם יפה וטוב ועם המון ביטחון לכל אחד, ומבלי ששמתי לב, קמנו מהספסל ורקדנו ורקדנו ורקדנו. לחיי העליבות והאצולה, שהולכות זו לצד זו, בדרך קצרה כל כך, שנקראת החיים.