הפיגוע הקשה השבוע בבאר שבע החזיר אותנו באבחת הסכין הרצחנית למציאות המורכבת כאן בישראל. אתגרים ביטחוניים לקראת חודש הרמדאן, מצב כלכלי וחברתי, הקורונה ואפילו רצף פיגועים שבוצעו בירושלים על ידי מחבלים בודדים, רובם בעלי תעודת זהות כחולה, נדחקו לשולי החדשות בצל הכותרות הגדולות מהמלחמה באוקראינה וההשלכות האפשריות גם על ישראל. עד שהגיע הפיגוע שבו נרצחו ארבעה אזרחים ישראלים.
לא את הכל ניתן לקשור יחד, ובמערכת הביטחון סבורים כי הפיגוע בבאר שבע אינו מבשר על הסלמה ביטחונית משמעותית הצפויה בחודש הרמדאן, וכך גם לגבי שבעה פיגועים נוספים, שכל מה שהיה צריך כדי לבצע אותם זו שנאה יוקדת, נכונות נפשית להקרבה עצמית ואמצעי פשוט כמו סכין.
הסתה ממוסדת עומדת תמיד כגורם משמעותי ביצירת אווירה מתאימה, ולא סתם חמאס משקיע בכך מאמצים רבים. בתוך כך למדנו כי אין פרופיל אחד לזהותו של מחבל. אדם צעיר או מבוגר, גבר או אישה משולי החברה הפלסטינית, רקע אישי ונפשי בעייתי או לעתים מורה ומחנך בעל תפיסת עולם דתית ורדיקלית, שבה מעשה רצח היהודים וההתאבדות טומנים בחובם חשיבות גבוהה יותר מאשר החיים עצמם.
ביהודה ושומרון הניסיון המבצעי שנצבר מתקופת טרור הסכינים והדריסות, שהיה בשיאו בין השנים 2015־2016, אינו מנטרל את סיכויי ההצלחה של מחבל בודד לבצע פיגוע שבו הוא מצליח לבצע את זממו. עם זאת, מערכת הביטחון הצליחה לשפר בהתמדה את יעילותה גם בהתמודדות עם סוג טרור זה, אך פיגועי היחידים הם עדיין אתגר קשה מאוד לפיצוח.
כאשר אינדיקציות המודיעין קלושות, תוצאות האירוע מהרגע שהמחבל יצא לדרכו תלויות בעיקר ביכולות הפיזיות של אותו מחבל, ובנוכחות אקראית של אנשי ביטחון חמושים או אזרחים נושאי נשק. אין בדברים אלו כדי להקל ראש בחובה של השב"כ לבצע תחקיר מעמיק, ולבדוק אם גם תחת התנאים המגבילים מתוקף החוק לא ניתן היה לנהל מעקב ופיקוח יעילים יותר אחרי מוחמד אבו אל־קיעאן, המחבל שביצע את הפיגוע. אבו אל־קיעאן היה עצור בכלא על עבירות ביטחוניות, הסתה ופעילות אסורה שתמכה בארגון "המדינה האסלאמית".
בדיעבד מתברר כי גם לאחר שחרורו, אבו אל־קיעאן היה בבחינה פצצה מתקתקת והפיגוע הרצחני היה רק עניין של זמן. ניתן להעריך שלנוכח עברו הביטחוני של אבו אל־קיעאן, גם במסגרת החוק אפשר לעשות יותר כדי לפקח על פעולותיו מאז שחרורו מהכלא.
שלוש נקודות חיכוך
לצערנו, המציאות הישראלית זרועה בפיגועים קשים ובתקופות של גלי טרור, שבהן אירוע רודף אירוע, ולא תמיד ניתן להצביע על קשר או היגיון ברצף האירועים. חודש מרץ, על שמונת הפיגועים שהתרחשו בו, מספק איתותי אזהרה, אבל מנגד צריך לשמור גם על צניעות בהערכות הייחוס והנבואות שעלולות להגשים את עצמן.
חודש הרמדאן המתקרב הוא תמיד מתוח במיוחד. חגים ותאריכי אזכור ליהודים וערבים המצטלבים זה בזה, תפילות המוניות בהר הבית ופעילות ברקע של ארגוני טרור ששמחים היו להבעיר את השטח בירושלים ובאיו"ש, גם על חשבונה של הרשות הפלסטינית, שבמערכת הביטחון אצלנו מציינים לטובה את הניסיונות שהיא עושה להרגעת וייצוב השטח. בצמרת הביטחונית סבורים כי הסלמה בתקופת הרמדאן אינה צו גורל, ולפחות כרגע אין בידיה אינדיקציות מודיעיניות להסלמה כזו.
שלוש נקודות מרכזיות מנותחות ככאלה שעלולות לשנות את התמונה ולהוביל להסלמה משמעותית יותר: התפרצות מחודשת של אלימות וחיכוך גובר בירושלים; סוגיות הקשורות לאסירים הביטחוניים; ריבוי הרוגים פלסטינים במהלך הפרות סדר אלימות במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, ומנגד רצף של פיגועים מוצלחים עם הרוגים ישראלים, שעלול להביא למעשי חקיינות והשראה.
הנקודות הללו, לצד החיכוך המתמיד בין יהודים ופלסטינים, לרבות פעולות תג מחיר שעלולות אף הן להסתיים בפגיעה בנפש, מסומנות ככאלה שעלולות להוביל להסלמה. אבל לפחות נכון לשלב הזה, אין בתנאים הקיימים היום בשורה שונה מאשר בשנים קודמות. האיומים קיימים תמיד, והתנהלות מבצעית מוצלחת של כוחות הביטחון, צה"ל, השב"כ והמשטרה בסיכול טרור, לצד התנהלות מדינית מושכלת של ממשלת ישראל, הרשות הפלסטינית ומדינות נוספות כמו ירדן שמעורבת, עשויות לסייע מאוד בהורדת רף המתיחות.
ובחזרה לפיגוע בבאר שבע. גם בעבר התבצעו בדרום פיגועים בידי בדואים ישראלים. כך למשל ב־2015 נהרג מאש מחבל חמוש באקדח וסכין בתחנה המרכזית בבאר שבע, לוחם גולני סמל ראשון עומרי לוי ז"ל. המחבל, שאמו הגיעה במקור מרצועת עזה, פצע וניסה לרצוח ישראלים נוספים עם כלי הנשק שחטף מעומרי, עד שחוסל. ב־2017 המחבל ח'אלד אבו ג'וודה מכסיפה הרג את לוחם הנח"ל סמל רון קוקיא ז"ל בדקירות סכין וחטף את נשקו בתחנת הסעה לחיילים בערד.
מהשפעות של חמאס ועד דאע"ש, טרור יחידים של תושבי הפזורה הבדואית או מקרים אחרים של סיוע לאויב התרחשו גם בעבר. אסור לקבל עניין זה, צריך להילחם בו וגם לזהות בעיניים פקוחות, כפי שניתן ללמוד ממבצע שומר החומות, שיש מגמה של התרחבות השוליים האלימים, שחלקה קשור להקצנה דתית או הזדהות עם מאבק לאומי פלסטיני, וחלקה לפשיעה אלימה ולגורמים אחרים. אבל מנגד, המגמה הקיימת של הכתמת מגזר שלם כאויב המדינה עלולה להיות מסוכנת לא פחות מהפיגועים.
לעתים קו עדין עלול להפריד בין פשיעה ועבריינות לבין טרור, במיוחד כאשר ברקע מבעבעות מגמות של הקצנה דתית ולאומית. ועדיין, מומלץ להגיד בקול את מה שאמור להיות ברור, ושאבד כאן בשיח בתקופה האחרונה: לא כל בדואי תושב הפזורה בדרום הוא עבריין אלים, ולא כל עבריין הוא מחבל בפוטנציה.
שטח ההפקר
עם כל הבעיות שיש במרקמי החיים המשותפים בין תושבי הנגב הבדואים והיהודים, תקיעת טריז ויצירת קרע עמוק יותר של מתיחות, עוינות וחשדנות בין האוכלוסיות הן הפרס הנוצץ ביותר שיכול לקבל חמאס בניסיונותיו להגביה את הלהבות.
מדינת ישראל עצמה עיניים במשך שנים ארוכות אל מול מגמות שליליות של פשיעה ואזורים שיד החוק לא מגיעה אליהם. הסיבות למצב שאליו הגענו אינן מהותיות בשלב זה - בין שמדובר בחוסר במשאבים וכוח אדם של המשטרה, ובין שמדובר בדירקטיבה מדינית במשך שנים שמתעדפת שקט תעשייתי על פני פעילות סדורה לאכיפת החוק והסדר, שיכולה להוביל להסלמה בשטח ולכאב ראש פוליטי.
בסיטואציה הזו, בצדק, תושבי הדרום חשים שביטחונם האישי ורכושם הפכו הפקר, לצד בעיות נוספות של פשיעה, נהיגה פרועה בכבישים ומקרים של יידוי אבנים לעבר רכבים בכבישי הדרום. הבעיה הזו היא יומיומית, ובהיבטים מסוימים ולאורך זמן היא לא פחות מסוכנת לתחושת הביטחון של תושבי הנגב. מהבחינה הזו מבצע שומר החומות כמוהו כפעמון אזהרה, לאחר שבמהלכו חווינו אלימות קשה, תקיפות חמורות של נהגים וחסימת צירי צנועה.
במצב של הסלמה ביטחונית כמו בשומר החומות, קיבלנו הוכחה כי במקום שבו שלטון החוק מתערער ואכיפת החוק נעשית באופן מצומצם – הפשיעה חוגגת והנתק ממדינת ישראל גובר. ההפרדה בין עבריינות לאלימות ולאומנות הולכת ומיטשטשת, במיוחד כאשר גם ברקע קיימת תחושה של קיפוח והזנחה מצד המדינה. בהקשר הזה, המתיחות של שומר החומות עדיין כאן. המשטרה מתכוונת לבצע בשטח יותר פעולות, גם באזורים שבהם לא פעלה בעבר, ולכן גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי צפויה תקופה מאוד מורכבת מול המגזר הבדואי בנגב.
למען הסר ספק, אין בדברים כאן כדי להצביע על כך שמצב כלכלי קשה, עוני והזנחה בחינוך ובתשתיות מהווים תירוץ לאלימות וטרור כפי שהיה בשומר החומות. אל מול אירועים כאלה, מערכת הביטחון כולה חייבת להיות ערוכה ומוכנה הרבה יותר טוב ולהגיב ביותר עוצמה ונחישות, ללא פשרות ובלי לאפשר מצב שבו צירי תנועה מרכזיים נחסמים למשך זמן רב.
שיתוף הפעולה בין צה"ל והמשטרה לאחר המבצע האחרון התהדק, ויש הבנה שחייבים לעבות באופן משמעותי את כוחות מג"ב במילואים, כשבשלב זה מסתמן כי תוקם חטיבה אחת. צה"ל מוכן לסייע באמצעות קציני מילואים שיעברו את ההסבות וההסמכות הנדרשות גם למשימות שיטור. הלוחמים בחטיבה זו יהיו לוחמים ששירתו בסדיר במג"ב וחלקם משובץ היום ביחידות מילואים צבאיות. בכירים בצה"ל סבורים כי הקמת חטיבה אחת אינה מספקת ושיש להקים שלוש חטיבות – בצפון, במרכז ובדרום.
בכל הקשור לצירי התנועה, בצה"ל עושים הבחנה. במקום שבו בעת לחימה צירי התנועה משמשים את הצבא למשימות לוגיסטיות ולהובלת כוחות – משימות האבטחה ופתיחת הציר תהיינה באחריות הצבא, שמכשיר ומאמן לכך כוחות, בין השאר גדודי חי"ר קל של פיקוד העורף. אבל במקום שהכביש עצמו אינו משמש את הצבא למשימותיו, האחריות המלאה תישאר בידי המשטרה.
בצה"ל מבקשים כך גם ליצור הפרדות ברורות בתחומי האחריות והסמכות, תוך צמצום החיכוך עם אוכלוסיות אזרחיות, למעט מקומות שבהם עלולה להיות פגיעה במשימה צבאית.
לאחר הראיון ב"מעריב" של ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה האלוף איציק תורג'מן, שעורר ביקורת ציבורית נוקבת, התוכניות הלוגיסטיות של צה"ל שונו באופן מהותי. כזכור, תורג'מן אמר כי כחלק מהפקת הלקחים, צה"ל שינה את תוכניות שינוע השיירות הלוגיסטיות שלו - ויימנע מלהוביל את הכוחות בצירי תנועה כמו ואדי עארה, שבהם צפויות הפרות סדר אלימות.
להפגין נחישות
אבל לא הכל זה הפעלת כוח ומבצעים צבאיים. האחריות למצב מתגלגלת כמובן גם לפתחו של המגזר הבדואי עצמו, ההנהגה הבכירה של המגזר בדרום ואנשי ציבור בולטים. לא הכל נתון להשפעתה של מדיניות ממשלתית, אבל האחריות הכוללת כן, ונראה כי הממשלה הנוכחית מבינה היטב כי בכל הנוגע למצב בדרום, ישראל הגיעה לצומת דרכים.
לא ניתן להמשיך בעצימת עיניים ובגרירת רגליים כאשר מדובר באתגר חיוני לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, אתגר שצריך למקם גבוה בסדרי העדיפויות של הממשלה, כאשר משרדים ממשלתיים רבים חייבים להיות שותפים לו.
לצד מבצעים נגד פשע מאורגן, סחר בסמים, דמי חסות, נשק בלתי חוקי, ובנוסף להתאמות משפטיות ולהסדרת סוגיות של קרקעות ופלישות ונושאים רבים שבהם המדינה וגורמי החוק חייבים להפגין הרבה יותר נחישות, ישנו גם הצד השני שהוזנח במשך שנים ארוכות. הכוונה לתשתיות, תקציבים ובתי ספר. יש לחתור למציאות שונה מזו שרווחת כיום, שנתפסת בעיני רבים כהגיונית, שבמסגרתה ילדים קטנים עם תרמילים כבדים הולכים במדבר בחום קילומטרים ברגל כדי להגיע למספר מבנים יבילים שמכונים בטעות בית ספר.
ויש לשים לב לנקודה נוספת. מהגבול שהיה פרוץ במשך שנים בין ישראל ומצרים התפרנסו רבים בפזורה הבדואית. עוד לפני המסתננים מאפריקה, שימש הגבול להברחת סמים, טבק, אמצעי לחימה ונשים לעבודה בתעשיית הזנות. ללא גדר ההפרדה, אפילו הגמלים באזור יידעו לבצע לבדם את החצייה מישראל למצרים ובחזרה עם סחורות על הגב.
בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר, מקבל בצדק קרדיט על ההחלטה לאשר ולתקצב את פרויקט בניית 241 ק"מ גדר בגבול המערבי של ישראל עם מצרים, פרויקט שהושלם לפני כתשע שנים. מה שלא עשו הברחות הסמים, הנשק והטבק והחשש מזליגת טרור מעזה לאחר ההתנתקות, עשה בסופו של דבר שטף המסתננים מאפריקה.
אבל לצד הפעולה הנכונה, היו כבר אז גורמים בצבא שחזו כי סגירת נתיבי ההברחה וברז הכסף תוביל להסטת שסתומי הלחץ לפשיעה מוגברת ברחבי הנגב, שתתפוצץ בתוך שטח מדינת ישראל. מי שהתרגל לרווחה כלכלית, כסף ורכבי יוקרה, לא יוותר על כך בקלות. חלק מצאו את הדרך להמשיך להתפרנס מהברחות סמים בגבול, שהפכו למורכבות הרבה יותר, אבל חלק אחר מנתח הפשיעה הוסט לשטחי מדינת ישראל.
כמעט מיותר לציין שההחלטה לסגור את גבול ישראל־מצרים הייתה מצוינת, אבל מעבר לכך לא התקבלו החלטות תומכות, כמו הגדלת סדר הכוחות המשטרתי, שיפור המודיעין ושילוב הזרועות בין כוחות הביטחון השונים, וזאת לצד שילוב משרדים ממשלתיים בקידום פרויקטים אזרחיים, למשל בתחומי תעסוקה, רווחה ותשתיות.
המדינה בנתה גדר גבוהה, מכשול מוצלח שפתר בעיות מורכבות, אך בד בבד התעלמה מכך שלצד בניית הגדר, האיזונים בנגב מופרים. כובד המשקל הוסט מהברחות לפשיעה בנגב, מה שהגביר מאוד את המתיחות במרקם היחסים העדין המתנהל שנים ארוכות. הממשלה הנוכחית, אמרנו, מבינה שבמשמרת שלה חייב להיות שינוי. אבל למרות שומר החומות וההצהרות בנושא, קצב השינוי אטי מדי.