אל המאבק ההוא יצאתי חדורת להט. במאבקים אני מורגלת. צמחתי בתוך העיתונות עוד בזמנים שנראה שיש לה שיניים אימתניות, והאמנתי בכל לבי שזה המקום שיכול לחולל שינויים, או לפחות להתחיל עם משהו. הבטחתי לבייביסטר שנחזור בתוך שלוש שעות מקסימום והשארתי לילדים ארוחת ערב על השולחן. בדרך הייתה שתיקה.
שותפי לחיים ולמאבק נהג, והעיניים שלי הציצו מבעד לתיקיות המסמכים שערמתי על עצמי. חיבקתי אותן חזק־חזק. בניתי עליהן שיעזרו לי ולשכניי. שמישהו יקשיב לנו כשנגיד: הלו, הכביש שמוביל לרחוב שבו אנחנו גרים בקושי מצליח להחזיק את המכוניות של דיירי הרחוב. מה יקרה אם התוכנית שלכם לבנות שני מגדלים ועוד כמה בנייני מגורים אכן תצא לפועל על קרקע שהוגדרה בכלל כשטח ציבורי פתוח, ובמקרה תפרוץ, חלילה, שריפה באחד הבתים? זה היה רק אחד מהטיעונים שלנו.
ידענו שהצדק איתנו. מכל בחינה שהיא היה ברור שהתוכנית הזו, איך אכתוב בעדינות, לא חפה מצחנה ושיום אחד יהיה מי שישלם על זה. אלא שעד שיגיע אותו יום, רבים אחרים עלולים לשלם על כך בחייהם.
נכנסנו לחדר הישיבות. מצדו האחד של השולחן: באי הכוח של חברת הבנייה, נציגי משרד עורכי הדין ליכטמן ־ מלול ־ בודנהיים ־ כהן ־ זלינגר ־אביטל ־ שם כלשהו. מצדו השני של השולחן: שותפי, הקלסרים ואני. האחד דיבר, האחרים הנידו ראשים. כשאני כותבת "דיבר", אני מתכוונת לזה שהוא אמר: ביקשתם להיפגש. קראנו את הדברים שלכם ונתייחס אליהם בכתב. אין לכם קייס. הרגשתי כמו בביקור במנקן פיס, רק שלא היה שם ילד חמוד משתין וזוהי לא בריסל. אחרי חמש דקות בערך ביקשו מאיתנו להתפנות. וזהו.
על תוכנית הבנייה של החברה הוותיקה שראשי התיבות שלה כללו את המילים המבטיחות "התיישבות", "חקלאות" ו"עירוניות", התבשרנו בדיוק כמו שיתר תושבי מדינת ישראל מתבשרים. יום אחד צומח לפלא אצלם ברחוב שלט שמבשר להם ש"פה יוקם פרויקט של התחדשות עירונית".
"התחדשות עירונית", שאפילו זכתה למינהלת ממשלתית משלה כבר בשנת 2016, נולדה בשם כמה משימות חשובות: לשפר את פני הערים, את המרחב הציבורי ואת איכות החיים של התושבים, להגדיל את היצע הדיור באזורים עירוניים בנויים ובאותה מידה לדאוג לשטחים פתוחים, שיהיה קצת אוויר. יש לה שם מרגש, מי לא רוצה התחדשות? רק מי שמוכנה להיות מים עומדים.
ומים עומדים, ידוע לכל, סופם להתעפש. אלא שהצירוף הזה מסתיר מאחוריו עוד ועוד כשלים שהולכים ומתגלים. "לא טוב לכם? זכותכם להגיש התנגדות", אני שומעת פעם אחר פעם. ומי יממן את ההתנגדות, את הריצות בין עורכי הדין?
במשך כ־14 שנה הייתה התמ"א 38 (תוכנית מתאר ארצית) אחד מתוך שני הפתרונות שהוצעו לחיזוק יסודות בניינים ישנים ושדרוגם. באוקטובר 2022 תבוטל התמ"א, וחוק חדש שכבר עבר בקריאה ראשונה בכנסת יאפשר תוספת בנייה של 200%־400%. התחדשות עירונית במסלול פינוי־בינוי הולכת וצוברת תאוצה. נשמע מבטיח, אבל בנבירה פנימה, עולות יותר ויותר שאלות.
נתחיל מהתשתיות: מה עובר בראשם של מי שמאשרים בנייה של מגדלים על גבי מגדלים בהיבט התחבורתי? האם הם באמת מקדישים מחשבה לכך שהכבישים לא רק שלא הורחבו, אלא צומצמו לשני נתיבים של תחבורה ציבורית, כשהתחבורה הציבורית, ידוע לכל, על הפנים? מי ייתן את הדין כשיקרו אסונות? הרי ברור שיקרו.
מי באמת יושב וחושב על הנזקים הכרוכים בחפירת החניונים התת־קרקעיים בשכונות הוותיקות, שבתיהן נבנו הרבה לפני שנקבעו התקנים המסודרים של רעידות האדמה? הרי אף אחד לא מחזק את היסודות של אותם בתים שמסביב, שעלולים להיסדק כפי שקורה לא אחת. מי האדם שיבטיח שתשתיות הביוב ותנאי הקרקע, שנותרו כשהיו, יוכלו לעמוד בעומס? והרי יותר תושבים בציפוף גבוה זקוקים ליותר בתי ספר, יותר גני ילדים, יותר שירותים עירוניים, יותר הכל - ולא רק ארבעה קירות שלא יוכלו להימלט מהם במקרה של שריפה.
ומה קורה למשפחה דלת אמצעים שאחרי סיום הפרויקט, עם שובה לחיות בדירה, היא מגלה שעליה לשלם דמי ניהול שערורייתיים שעולים על 1,200 שקלים וארנונה הרבה יותר גבוהה? מי יעזור לה לשלם את העול החדש? היזם בוודאי לא. הוא כבר ימשיך הלאה.
ואם כבר - התחדשות עירונית, כפי שהיא מוצעת היום, היא עוד קצת מהג'נטריפיקציה שבמסגרתה אוכלוסייה חלשה נדחקת תחת יזמים דורסניים ששמים עין על קרקע, כובשים אותה וממשיכים בדרכם. אז לפני שמדברים על "התחדשות עירונית", שמישהו יסביר לי פעם אחת איזה מין מילה זו בכלל "מינהלת". נסמך בלי סומך זה דבר משונה מאוד. או שלא, כשברור שאין כל כך על מי לסמוך.
קריאה ראשונה
משפחת קיפודים רוקדת במעגל בגשם. את האיור משמח הלב אקח איתי אחרי קריאה בספר המתוק "הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם", שכתבה ואיירה תהילה גולדברג. הסיפור מתרחש בימי קיץ חם, ארוך ויבש, וברכותינו הקטנה והסקרנית מחכה לבוא הגשם. הרי מה יותר כיף מאדמה רטובה? בזו אחר זו עולות אצלה שאלות והיא מקבלת תשובות מסובביה.
אפשר לקרוא את הספר ככזה שעוסק במפגשים ראשוניים עם העץ המשווע למי הגשמים, עם הפצעתם של עננים ראשונים ועם שאלות הנוגעות לטבע. אפשר לקרוא את הספר ככזה שמרמז על הצורך להתאזר בסבלנות ולקבל את ההדרגה הכרוכה בתהליכים שונים בחיים, ולהוסיף קריאה שמלמדת על התבוננות ערה ועדינה למחזוריות ולסביבה.
"הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם", כתבה ואיירה: תהילה גולדברג. הוצאת צלטנר. בית מלאכה לספרי ילדים. מגיל 5, 68 שקלים.
המלצתרבות
סמוך למעיין מרים בכפר עין כרם ניצב שער מתכת גדול, המוביל אל מרכז למוזיקה עדן־תמיר שנוסד על ידי צמד הפסנתרנים ברכה עדן ואלכסנדר תמיר בשנת 1968. עם הזמן הפך המקום למוקד של קונצרטים, אירועים ועשייה מוזיקלית. באווירה ביתית, משפחתית וללא מחיצות, מתקיימים במרכז קונצרטים וסדרות מתחלפות. מחר, שבת, היצירות הנבחרות הן של היידן, ז'אן מישל אדמס ומנדלסון. שווה להגיע לשם לכשעה וחצי של קסם ולטייל בסמטאות.
"צלילי חליל בעין כרם" – נעם בוכמן וחברים בשלישיות לחליל, צ'לו ופסנתר. 2.4 ב־11:00, רח' המעיין 29, עין כרם, ירושלים. 02-6414250, 85 שקלים.