הקורונה שיבשה את כל המפעל הענק של מסעות התיכונים לפולין. השנה החליט משרד החינוך, באיחור רב, לאשר את היציאה לפולין למספר מוגבל של בתי ספר. רובם הגדול לא הצליחו להיערך לוגיסטית בזמן הקצר שנותר עד לפסח. מתוך 18 משלחות שתכננו לצאת – יצאו רק שתיים, ואחת מהן היא אולפנת אמי"ת גבעת שמואל, שבה לומדת בתנו.

לצד ההתעסקות באדמיניסטרציות ובניירת האינסופית שהיה צריך להכין למסע, התבקשו הורי התלמידות לצרף להן מכתב אישי, שיימסר להן היום. בחרנו, שרה טיקטינסקי־קליינר ואני, לתת פומבי למכתבנו. על דעת העורך הוא מובא כאן, בשינויים קלים מהמקור, במקום המאמר הרגיל בענייני אקטואליה.

פולי היקרה,
האדמה שאת דורכת עליה בימים אלה רוויה בדמם של בני עמך, שרבים מהם נספו במחנות ההשמדה. ביניהם חלק ניכר ממשפחת קליינר.
השורשים שלך מצויים במקום גיאומטרי המוגדר על נקודות שונות במפת אירופה ובהן: עיירות קטנות בביילורוסיה משם עלו ארצה סבא רבא וסבתא רבתא שלך מצד אמא בשנת 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב, כשנחשפו לגל האנטישמיות הגואה באירופה והסיקו את המסקנות הנכונות.

העיירה טיקוצ'ין, שנכון לשעת קריאת מכתב זה כבר ביקרתם בה. הקשר שלך אליה ברור משם משפחתך. שם משפחתה של אמא, שאותו את נושאת כחלק משמך. העיירה סוסנוביץ, שהינה קטנה מדי מכדי שתעברו בה, אבל היא מקום הולדתם של סבא וסבתא שלך מצד אבא. ומחנה ההשמדה אושוויץ, שאליו עוד תגיעו. בו ובמחנות השמדה נוספים קיפחו את חייהם רבים מבני המשפחה.

אנחנו מקווים שהמפגש עם גורל העם והמשפחה שלך, הרבה מאוד פנים שלא הכרת, הנושאים את אותו קשר דם, אותו מטען גנטי, אותה שותפות באירועים מכוננים כמו יציאת מצרים ומתן תורה – יבשיל להעמקת הזהות היהודית שלך.

רנה דקארט טבע את המושג: "אני חושב, משמע אני קיים". אנחנו מאמינים שבתיאום כוונות נכון, תוכלי להעיד על עצמך: אני יהודי, משמע אני אדם. כי זו היהדות על רגל אחת: מתכון לחיי אדם כבני אדם. מתכון לחיי אדם עם משמעות. אפשר להיות יהודי החי חיים משמעותיים בגלות. אבל הגשמת היהדות ומיצוי המשמעות שלה הם רק בארץ ישראל. במקום שבו השורשים הם טבעיים. אתה נושם אותם בחמצן, שותה אותם במים וטועם אותם בטעמי הפרי.

יש מי ששואלים את עצמם איך אפשר ללכת במדבר 40 שנה, כשהוא כל כך קרוב לבית. הגלות היא הוכחה לכך שאפשר ללכת במדבר אפילו אלפיים שנה. היינו צריכים שתגיע התעוררות לאומית באירופה, אצל עמים חדשים יחסית לעמנו, כדי שהעם העתיק שלנו יתעורר גם הוא. בניגוד למחשבה הרווחת, לא השואה הייתה האירוע שהביא לתחיית העם היהודי בארצו. תחיית העם החלה שנים רבות קודם לכן, כשרעיון הלאומיות צבר גובה והבשיל בכל רחבי אירופה.

השואה, על כל עוצמתה הנוראית, הייתה רק מכה קטנה בכנף של עם הנצח. זה משפט שמאוד קשה לומר. הנה, פרעה גזר רק על הבנים. לבן הארמי ואגג והמן, שממנו יצאו, גזרו על כולם – אך עצתם הופרה. היטלר גזר על כולם וכמעט הצליח, אבל על רצף הזמן האינסופי הוא נכשל. והיא שעמדה לאבותינו ולנו – הצלתנו מידו. העם היהודי, עם הנצח, נפל וקם על הרגליים. קם מחדש בארץ אבותיו ועדיין נלחם ונאבק יום־יום על זכותו לחיים כעם בארצו.

יש מי שסבורים כי בעולם המודרני של האינטרנט והטיסות לכל קצווי תבל, חיים כעם הם פחות חשובים. שאפשר לבנות גשר של שפה בין כל האנשים בעולם. מגדל בבל חדש שייבנה באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. ואז, בחזון הפילוסופי האוטופי הזה, אין משמעות למוצא הלאומי.
אז הנה באה לנו מלחמה חדשה באירופה וטופחת על פני האוטופיה. היא מגלה לנו שהמין האנושי מחולק למשפחות האדמה.

משפחה ומשפחה ואדמתה שלה. היא חוזרת ומגלה לנו, שחלק ממשמעות החיים האנושית היא הנכונות למות למען ערכים מסוימים, שבלעדיהם לחיים אין טעם, טעם תרתי משמע. אנשים באוקראינה מוכנים למות כדי לחיות חיי חירות בארצם ולא להירמס תחת הכיבוש הרוסי, וזה אף שהם מבינים היטב אלה את שפתם של אלה.

גם היהדות, שקבעה את הכלל "פיקוח נפש דוחה שבת", קיבעה שלושה ערכים המוגדרים כ"ייהרג ובל יעבור". דהיינו ערכים התוחמים את ערך החיים, שהוא עליון למעט בשלושה מקרים, שבהם יהודי מצווה לגלות נכונות למות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות.
להיות יהודי זה להיות אדם שבוחר בחיים בכל סיטואציה, למעט השלוש הללו. בספר החיים שלנו הגדירו למעשה את הכלל, שאם אין ערכים שצריך להיות מוכן למות למענם – אין ערך לחיים כבני אדם כלל. זהו, למעשה, מותר האדם מן הבהמה. האם יש לבעל חיים משהו שהוא יכול לעשות כדי לשרוד והוא יבחר להימנע ממנו?

כשאת ניצבת על פני בורות קברי האחים של בני עמך באירופה, את ניצבת על סף התהום שכמעט כיסתה על האפשרות שלך להיוולד. אבל, את, פולי, הנושאת את שם סבתך פולה, יוצאת אושוויץ – נולדת בארץ אבותייך וזכית גם לשם השני: עד, המרמז על היותנו עם הנצח שיחיה בארצו, ארץ לישראל לעד. פה לעד (פולה־עד).

אבל כדי שנחיה בארצנו, אנחנו צריכים להאמין בזכותנו לחיות בה. אנחנו צריכים לחוש בחשיבות של יהדותנו. להיות עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – זה משא. אבל הוא עדיף עשרת מונים על להיות עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. עדיף המשא על המסע. המשא של היותנו יהודים החיים כיהודים ומחדדים את זהותנו הלאומית בארצנו – הוא לא פשוט. הוא נראה לפעמים כהתנשאות אליטיסטית על פני עמים אחרים. אבל כאשר אנחנו משנמכים את עצמנו למעמד עם ככל העמים, מדינת כל אזרחיה – אנו מוצאים את עצמנו עד מהרה כעם נודד המפוזר בגלות, וסופה של הגלות ידוע.

סופה של הגלות במסע מכל מדינות העולם לארץ ישראל, ובמסע מארץ ישראל לפולין. שם כל נער ונערה יהודים עומדים על חורבות של קהילות יהודיות מופלאות. יהדות אשכנז ויהדות המזרח. יהדות גרמניה, הונגריה ופולין ויהדות סלוניקי ולוב. אחדות הגורל הייתה לכל היהודים, ללא קשר למוצאם העדתי.

בין המשא למסע - אנו כהורים רוצים שתחושי כיהודייה גאה וכבעלת בית בארץ אבותייך. הארץ הזו שאנו מפריחים ומצמיחים היא המצע הפיזי והרוחני שמצמיח גם אותנו. אבל אנחנו מבינים שלא צריך לנוח על זרי הדפנה. שאת הזהות היהודית צריך לטפח, כדי שלא תאבד תחת פרץ החיות של החיים הגשמיים ואפילו התרבותיים בארץ ישראל.

דם וגזע זה לא מים. תפקידנו אחרי השואה הוא לפעול להמשך שיקומו של העם היהודי, פיזית ורוחנית. להוליד ילדים ולגדלם להיות יהודים, המחוברים למורשתם, לעמם ולארצם. אנו מקווים שהמסע לפולין יגדיל אותך. שתחזרי ארצה מתוך הבנה עמוקה יותר, רחבה יותר, של יהדותך. שתזכרי שהיהדות היא מתכון לאנושיות. שתחזרי ארצה מתוך הכרה בכך שחיים לאורה של היהדות מבטיחים לך שתוכלי לומר לעצמך בכל בוקר

כשאת פוקחת עיניים ומוודאת שהנשמה שניתנה לך עדיין בתוכך: אני יהודי, משמע אני אדם.
אנחנו אוהבים אותך ומאחלים לך מתנה יהודית: שבת שלום.
אבא ואמא