חבר שנמנה עם שכנינו הביע פליאה בפניי, מדוע ביקר שר החוץ יאיר לפיד השבוע בשער שכם. זה היה ביקור מתוקשר מאוד ביומו הראשון של רמדאן. השר בא לחבק את השוטרים על רקע הימים הקשים שחוו, ובמיוחד לקראת אלה שיבואו. אצלנו נהוג לומר על ביקור כזה, שהוא בא לחזק את ידי הכוחות, אבל גם להפגין ריבונות. החבר ההוא לא הבין את העניין הזה של הפגנת ריבונות. "אתם אומרים שהריבונות שייכת לכם, נכון?". השבתי בחיוב. "אם היא שלכם חזק, למה צריך כל הזמן להראות אותה?".
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
הוא עוד דיבר בנימוס, הברנש, אבל בירדן למשל גרם ביקור לפיד לזקיפת גבות. שר החוץ נחשב דמות מתונה אצל הירדנים, אורח רצוי בארמונותיהם, והנה ברגע אחד הוא גילה פנים אחרות. זה קרה דווקא בימים הרגישים הללו, שבהם פועל עבדאללה השני נואשות להסדיר עם הצמרת הישראלית את עליית המתפללים להר ברמדאן. אבו מאזן רתום אף הוא למאמצים הללו, ושלושת הצדדים, לראשונה זה שנים, פועלים יחד בעצה אחת וברצון טוב.
ביום שלישי, אחרי שפרסמה ישראל את ההקלות למתפללים, התקשר שר הביטחון גנץ לאבו מאזן. והנה בא לפיד ועושה להכעיס. גם ידידיו החדשים בקהיר הופתעו מביקורו שם, אבל למצרים, חובה להודות, יש צרות משלהם, ואומנם הם לא יאמרו זאת בגלוי ולא ירימו ידיים, אבל הם די נואשו מאיתנו ומן הפלסטינים.
כל זה קורה פחות משבוע אחרי פסגת הנגב, שלפיד היה שושבינה והנהנה המרכזי ממנה. זו הייתה פסגה בלתי שגרתית, ואף שהתכנסה בנסיבות עגומות של ניצחון איראני במערכה על הגרעין, היא הייתה רגע נדיר למדי של חיבוק ערבי לישראל. שר החוץ המרוקאי, נאסר בוריטה, אף קרא לנהוג מעתה "ברוח פסגת הנגב". הוא הסביר מהי הרוח הזו: חיים בדו־קיום ובנייה של שלום מעשי, שממנו ייהנו לא רק הדיפלומטים אלא גם העמים.
ביום ראשון בערב, בזמן ארוחת שבירת הצום הראשונה, פקד לפיד את העיר העתיקה מוקף טבעות מאבטחים. דו־קיום לא היה שם. גם לא שלום בין עמים.
חלפו כמה ימים ובא המשבר הקואליציוני, ולפיד הוכיח כי הוא מבין דבר או שניים בפוליטיקה מפלגתית. פוליטיקאים ישראלים חסרי פיקוד צבאי מניחים שכדי לחזק את עצמם בציבור, עליהם לגדל איזו עצם ביטחונית. אז מה אם השבאב יתפרעו במחאה, בשביל זה יש שוטרים. וממילא הם היו מתפרעים. זה רמדאן, הרי.
זכרו את 17 באפריל
אותו חבר, שביקש כי לא אזכיר את שמו, לא רק מבין דבר או שניים בסכסוך, אלא גם מעורב לעתים במאמצים להרגיעו. יצא לו להכיר לא רע כמה דמויות מדרג מקבלי ההחלטות בישראל. מצד שני, הוא נולד לתוך הסכסוך וינק אותו מלידתו, כמובן מהצד שלהם. השבוע, כמו תמיד, העניק לי הרצאה מעניינת. זה קרה אחרי ששאלתי מדוע דווקא ירושלים. מה הופך אותה לסלע מחלוקת כל כך לוהט.
"ירושלים זה לא רגש לאומני", הוא הפתיע. "כמה דגלי פלסטין הניפו צעירי ירושלים בעשור האחרון? אני לא ראיתי אחד".
לערביי מזרח העיר, הוא הסביר, אין מדינה משלהם ולא סמכות מדינית להזדהות איתה. כמו ערביי ישראל. אבו מאזן לא השליט שלהם, ובנט לא ראש הממשלה שלהם. בבחירות לכנסת השתתפו רק אלפיים ערבים ממזרח ירושלים. אתה, הוא המשיך, יש לך מדינה, יש לך ממשלה, ואתה שייך לרוב. יש לך בית לאומי, ויש לך את מי להעריץ וממי להתחזק. הצעירים האלה, אין להם מנהיגות ואין להם בית לאומי. הסכסוך לא מעניין אותם. עזה לא מדברת אליהם. היכן שיש מחלוקת, הם בורחים.
אבל אל־אקצא כן מעניינת אותם, אמרתי לו. תקשיב בסבלנות, הוא ענה והמשיך. כל השאלות בחיים שלהם דורשות להצטרף לאיזה מחנה. לקחת דרכון ישראלי או לא לקחת, לעבור לגור בשטחים או לא לעבור. חמאס או פת"ח. כל אחד מהעניינים האלה, יש עליו מחלוקת בתוך הפלסטינים.
הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו, מוסלמים בכל העולם ובכל פלסטין, זה הר הבית. לכן ערביי ישראל וערביי מזרח העיר הם הכי קיצוניים בנושא אל־אקצא. אלה שתי קהילות שאין להן בית לאומי, והן בורחות ממחלוקת פנימית. אנשים שהולכים בעולם ושואלים את עצמם מי אני. למי אני שייך. לא ירושלים בירת פלסטין. זה במחלוקת. אלא הר הבית.
תזכור, הוא אמר, את הבלגן בשנה שעברה (האירועים שהובילו לשומר החומות). למה רבו על מדרגות באב אלעאמוד (שער שכם)? כי היהודים לא נתנו להיכנס להר הבית. אלה לא אנשים דתיים. בנאדם דתי יש לו דרך, יש לו תשובות, יש לו שלווה. כמו המתנחלים. יש להם אידיאולוגיה, וכל השאר הוא אמצעי להשיג אותה. אבל מי שנלחם על הר הבית זה לא דתיים. אלה אנשים שלא יודעים איפה הם, ומחפשים את התשובה.
אז מה הפתרון, שאלתי אותו. לא לעשות כלום, הוא ענה. לתת להם לעלות ולרדת, ולעשות את עצמך שאתה לא נמצא שם. כשלא יהיו נקודות חיכוך בהר הבית, 200 אלף מתפללים יעלו ויירדו כמו ילדים טובים. תזכור שהם באים להתפלל, לא לחלל את המקום. במקום זה מביאים משמר הגבול וחיילים, תביא תעודה, אל תביא תעודה, מאיפה אתה, מה אתה עושה. משפילים אותם ולא נותנים להם להתפלל בשקט.
ותזכור, הוא אומר לי, את 17 באפריל. יום האסיר? שאלתי אוטומטית. לא, הוא ענה, יום הבן גביר. אתה לא יודע? זה חול המועד. אז יהודים יתחילו לעלות להר. יגיעו מאה אלף יהודים וערבים. אלה יתפללו בכותל, אלה יעלו לאל־אקצא. ואז איזה יהודי יעלה להתפלל בהר הבית, ויתחיל הבלגן. הימין, הוא אמר כמו מיטב פרשנינו הפוליטיים, הולך על הראש של מנסור עבאס. הם חושבים שהוא לא יעמוד בלחץ ויפיל את הממשלה.
אמרתי לו: רמדאן מבורך, חביבי, שהתפילות שלך יתקבלו. ענה, שיהיה לכם פסח כשר. קבענו לדבר ב־18 באפריל.
יש שופטים בדמשק
חוק חדש התקבל בסוריה, הלא הוא חוק מספר 16 לשנת 2022. לפי החוק החדש, מי שיענה אחרים, או ישתתף במעשה עינוי, או יסית לביצועו, בכל נסיבות שהן, צפוי לשמונה שנות מאסר. החוק אושר בצו נשיאותי בידי כבוד הנשיא בשאר אסד. קראתי וחשדתי כי פצחנים פרצו לאתרי ממשלה סוריים, אבל מתברר שלא. הידיעה פורסמה לפני 1 באפריל, וראתה אור בכל אתרי השלטון.
אז מה, אסד שינה את עורו? בוודאי שלא. במשטרים כאלה יש שתי מערכות חוקים. אחת כתובה, והשנייה בעל פה. הראשונה נועדה להראות מצג שווא של מדינת חוק. השנייה כדי לאפשר תמרון. כשיש סתירה, אין סתירה. לכן, חוק מספר 16 לא יופעל נגד אסד ואנשיו.
איך יודעים? לשון החוק עצמה מגלה זאת. נכתב שם כי העונש יוחמר לעשר שנים אם קורבן העינוי הוא עובד מדינה שמילא את חובתו, ועל כן עונה. ובכן, יצא המרצע מן השק. מיהם "עובדי המדינה"? שליחי המפלגה כמובן, שכמותם נמצאים בכל עיר וכפר. לא בעינויים נגד עצורים ומתנגדי משטר נועד החוק הזה להיאבק, אלא להפך. הוא מאפשר להעמיד לדין מתנגדי משטר, או מורדים, שהשיבו מלחמה. כאלה שפעלו נגד הבריונים שאותם שלח המשטר לדכא כל התנגדות או ביקורת.
אפשר להירגע. יש שופטים בדמשק.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל