קצב ההתרחשויות סביבנו ובתוכנו ממש מסחרר. בתוך דקה מה שהעסיק אותנו עד אותו רגע, מתפוגג באחת. קורונה? לא רציני. אוקראינה? כבר לא חשוב. סילמן? נו באמת.. טרור? זה אכן מה שמדאיג יותר מכל. חוזר ועושה כותרות, מדלג מעיר לעיר, משאיר אחריו חללים ופצועים. עוד אנו עוסקים במלחמה הרצחנית שמנהלת רוסיה על אדמת שכנתה, כמעט שוכחים מהקורונה, ופרץ לחיינו המשבר הפוליטי.

עסקנו בו באינטנסיביות עד יום חמישי בערב, ואז כולנו היינו כמו בסרט. הכותרת “טרור בלב תל אביב” החליפה את הכותרת “הטבח ברחוב יבלונסקה”. כמו אחרי שלושת הפיגועים האחרונים, החל אצלנו הוויכוח: האם שב”כ ביצע את מלאכתו ככל יכולתו או שמא פישל? האם להעניש את בני המשפחות של הרוצחים או לא? האם להחמיר את ההגבלות על כניסת פלסטינים לישראל או שזה יחריף את סיר הלחץ? האם להעניק הקלות בחודש הרמדאן או לא? ושאלת השאלות: האם מדובר במפגעים בודדים, שקשה לאתרם בטרם ביצוע זממם, או שמא מדובר גם במתכננים ובסייענים שעומדים מאחוריהם? יש המסבירים שמדובר בפיגועי השראה. האחד מבצע, והגם שמחוסל, האחר יצא בעקבותיו לבצע פשע דומה במקום אחר.

כתבה ד”ר ענת ברקו, לאחר רצח השלושה בדיזנגוף: “טרוריסט פלסטיני, עם תאוות רצח, לא במקרה מבצע פיגוע בתוך בר. מפריע לו שצעירות וצעירים מבלים, שותים אלכוהול, שמחים… ולמה מפריע לו? כי הוא מלא בקנאה וחמת זעם: ‘למה ליהודים מותר לחיות בחופש הזה ואילו עליי החברה האסלאמית שלי אוסרת?’ כך טרוריסטים צעירים אמרו לי, כשראיינתי אותם בבתי הכלא: ‘כל מה שאסור לנו בעולם הזה, יהיה מותר לנו בגן עדן’. סגנון החיים שלנו הוא הגן עדן שהם שואפים להגיע אליו, והם נטרפים”.

הרבה פנים לה, לתרבות האסלאם הקיצוני. היעדר סובלנות לזר, ל”כופר”, הוא אחד מעמודי התווך שלה. מאז קמה מדינת ישראל, היא היעד המרכזי לשנאה יוקדת, שצריך להודות: לא כל הערבים ולא כל המוסלמים שותפים לה. אבל לא עם אלה בעייתנו כי אם עם המטיפים במסגדים, המסיתים בכינוסים, המפרסמים בתקשורת, ראשי ארגוני הטרור בשטחים ומחוצה להם.

יש לנו לוחמים ואמצעים להתמודד עם הטרור ומחולליו. יש לכוחות הביטחון יכולת לשים את האצבע על ראשי המסיתים ולחשוף התארגנויות טרוריסטיות. ואולם איננו נותנים די את דעתנו לרוח האסלאמיסטית הקיצונית רוחשת השנאה האנטישמית, הנושבת בתקשורת הערבית ומוצאת ביטוי עז במערכת החינוך.

“אתה רואה את הילד הזה”, אמר תושב מחנה אל־ערוב לאוהד חמו. “כשהוא יגדל, ממנו ומחבריו תהיה לכם בעיה הרבה יותר קשה”. והוא צודק. מערכת החינוך הערבית ביהודה ושומרון ובעזה מחנכת דורות של צעירים שיהיו חדורי שנאה חריפה עוד יותר, נחושים לבצע פיגועים בהיקף שלא שיערנו עד כה.

על רקע ההסלמה שחלה בשבועות האחרונים, עם תחילתו של חודש הרמדאן, ראשי ארגוני חמאס והג’יהאד האסלאמי איימו בפיצוץ גדול ואלים שיפרוץ בעוד רגע. חאלד משעל כתב כי התקופה הקרובה תהיה קשה עבור ישראל, והיא “צופנת בחובה הפתעות... יש לנו מספיק עובדות בשטח כדי לחוש בוודאות את שחרור פלסטין... והעימותים שהיו עם האויב בשנים האחרונות מוכיחים שאנו נמצאים במגמת עלייה ושאויבנו במגמת ירידה. לעמנו יש מלאי של התנגדות שנע מאזור אחד לאחר ומדור לדור, ולכן אנו עדים לפעולות התנגדות פעם מעזה, פעם מהגדה ופעם מתוך קווי 48’. המשבר הרוסי־אוקראיני לימד את האומה האסלאמית לקח, והוא שעלינו להחליט מה שאנחנו רוצים מבלי
להתייחס למה שאומרים עלינו”.

חברו, אחמד אל־מודאלל, מראשי הג’יהאד האסלאמי, הפנה בעצרת בעזה “מסר” לציבור בישראל: “רימו אתכם כאשר הביאו אתכם אל ארץ של חמאה ודבש, ארץ יהודה, שומרון וירושלים. השהיד הגיבור דיאא’ חמארשה (שביצע את הפיגוע בבני ברק) נהג בכם בהתאם לערכינו האסלאמיים. אם תתעקשו להישאר באדמתנו והנכם אוהבים את החיים, היזהרו פן תהיו אתם הקציר של המערכה הזו. אין לכם אופציה אחרת אלא להסתלק, שכן האדמה היא שלנו, ירושלים שלנו ואל־אקצא שייך לנו”.

יכולנו להביא עוד ועוד ציטוטים ברוח אלימה זו, שרק מוסד ממרי טורח להביא תרגומים שלהם מערבית, בלי שהם מגיעים לידיעת הציבור הישראלי הרחב. אבל דומני ששתי התבטאויות אלה מבטאות היטב את רוח השנאה הקמאית ליהודים ולישראל, שאגב מלווה אותנו מאז ראשית הציונות. הצו לנו הוא: דע את האויב ואת רוחו, המניעה את טרור המתאבדים. ההתמודדות עמו צריכה לכלול גם מאבק בהסתה ובמסיתים. בוודאי שאין להתיר למתכנסים בהר הבית ביום שישי להאזין לדרשות מתלהמות ברוח דאע”ש.