משהו חסר במלחמת חמש החזיתות שאנחנו מנהלים זה כ־40 שנה (סוריה, לבנון, עזה, הגדה ואיראן). חסר איזה אקס פקטור אולטימטיבי שהופך את הצבא והעם לגוף שמוכן להרוג ולהיהרג. כאיש אחד. חסרונו של אותו גורם מכריע מורגש בייחוד כשהמדינה מהלכת כל הזמן על הקשקש, בין מבצע למבצע, עם סיכוי למלחמת הכל בכל. זה הגורם שיעניק למלחמות את הנופך שבלעדיו זו עוד קטטה מקומית אקראית חסרת תועלת ותוחלת, שזה בערך המצב שבו אנחנו שרויים כיום.

פרט לאותו אקס פקטור נעלם יש לא מעט סיבות נוספות שפוגעות בכושר הלחימה של הצבא, שהוא גם מדד כושר העמידה של הציבור: מנהיגות שאיננה מוסכמת על ידי הציבור כולו, מטרות מלחמה שאינן מוסכמות על כולם, ואפילו היחס לחמשת האויבים ה"רשמיים" שונה בקרב הציבור הישראלי. חמאס הוא אויב נורא אבל יש על מה לדבר. איראן היא האויב האולטימטיבי אבל בעת ובעונה אחת אויב רחוק ווירטואלי. עם הרשות נסתדר בניכוי כמה הרוגים יהודים או פלסטינים. את סוריה אנחנו מחזיקים קצר כמטווח אימונים, וחיזבאללה אומנם מאיים אבל גם מאוים.

בעיקרון היחס לאויב חייב להיות אחיד וקשוח, והתפזורת הנוכחית מאפשרת לכל אחד להתייחס לכל אויב על פי מזגו והבנתו את האינפורמציה או הדיסאינפורמציה שהוא קולט. הבעיה: אם יש משהו שפוגע בכושר הלחימה של צבא ועַם זה בלבול ביחס לאויב. אלא אם כן יש כאלה שמבחינתם כולם אויבים אחרים או גויים, וכולם מתכננים ומתכוננים להרוג את כולנו.

בנוסף חסר לרוח הלחימה ולגיבוש העם והצבא איזה דמון מאחד. האדם שכולנו שונאים אותו, מפחדים ממנו ורוצים שייעלם מחיינו, כלומר תמות כבר. בראשית קום המדינה היו כל מיני דמונים מקומיים, מנהיגי כנופיות שאיימו על היישוב. במלחמת השחרור היה אחד פאוזי קאוקג'י בצפון, או עבדול קאדר חוסייני בירושלים, אבל רק אחרי הקמת המדינה נוצר ביקוש לדמון לאומי. איזה צורר ימ"ש בן דמותו של היטלר, כמו עבדול נאצר שליט מצרים. והיו מי שחשבו (יצחק שמיר) שאם תהרוג אותו תסיר מעל הפרק את האיום המצרי, שהיה אז בסדר גודל קיומי.

הדמון המצרי החזיק מעמד כמעט 20 שנה כמושא שנאה מלכד, ואז עשינו את מלחמת ששת הימים ובבת אחת השתחררנו לאופוריה ההיא. סאדאת שאחריו היה תחילה מוקיון כפרי ובהמשך ידיד. אסד האב היה התמהוני שמציק קצת בצפון אבל לא ממש דמון. אחמדינג'אד הרים גל שנאה אבל אף אחד בצה"ל לא התייחס לאיום הגרעיני כאל איום קיומי והאיש עצמו לא הפך תואם היטלר, גם אם נתניהו פמפם אותו ככזה.
כיום, במלחמת חמש החזיתות שלנו, אף אחד בישראל לא שונא אישית ובלהט את מנהיגי אותן מדינות. אסד הבן, חמנאי, אבו מאזן, סנוואר, אפילו את נסראללה לא מתעבים בלהט הנדרש. זוכרים כמה נהנינו מנאומיו ואיך כיף לנו שהוא חי בבונקר?


תומך לחימה

הדמון האמיתי האחרון שלנו היה יאסר ערפאת. תחילה נחשב למטרד ואפילו לבדיחה. בהמשך איים על מפעל ההתנחלויות ואת המתנחלים זה לא ממש הצחיק. רק כשערפאת הלך על טרור שהלך וגאה, מונה להיות יורשו של היטלר. עצם אזכור שמו בחוגים מסוימים בציבור ובקהילת הביטחון היה הופך למפגן של חשיפת שיניים מטאפורית ונאצות קסרקטין מראשון החיילים עד אחרון המנהיגים, וכך הפך ערפאת להיות דמון הקונצנזוס האולטימטיבי.

בכאן 11 שודרה החודש תוכנית שעסקה בלהיטות, אשכרה בלהיטות לחסלו פיזית. מטרת חיסולו הייתה לחסל בהזדמנות הזו גם את הבעיה הפלסטינית. כבר בלבנון 82' היה ערפאת על כוונת של צלף. בגין, בפקודה אמריקאית, סירב לאשר הריגתו. יש לי חברים שטסו כחבורת אופנוענים לאיזה כביש נידח במדבר העיראקי כדי לחסל אותו בדרכו משם לשם. והיו עוד שלל תוכניות מגירה. כרמטכ"ל היה שאול מופז מפציר בראש הממשלה שרון שיאשר חיסול. שרון סירב. לא משום שהיה צמחוני אלא משום שהאמריקאים אסרו עליו. החזון של שרון היה הרבה יותר יצירתי: "תנו לו כובע, נאד מים ותעבירו אותו במסוק לאיזה מדבר", אמר פעם למופז (ראיון בכאן 11).

הצורך הדוחק בחיסול ערפאת הדמון צף במהלך פיגועי הדמים באינתיפאדה השנייה. הדם רתח, ומבצע חומת מגן יצא לדרך. מופז הורה להיכנס לרמאללה ולהטיל מצור על המוקטעה וערפאת. מי לא הוזעק לשם? סיירת מטכ"ל וסיירת גולני ושייטת 13, שלא לדבר על הטנקים סביבם.

החיילים ישבו מאחורי הקיר שבעברו השני התבצרה המפלצת וממש שמעו אותו נוהם. הפקודה האמריקאית שירדה עוד לפני המצור על המוקטעה הייתה לא לגעת בערפאת, והפריצה הייתה סוג של הפגנת שליטה לצורכי האדרנלין של הצבא בשטח ושל העם שישב על הטריבונה.

ערפאת הלך שנתיים אחרי אותו מבצע. העיתונאי אמנון קפליוק, אללה ירחמו, ישב על דוח הנתיחה של הרופאים הצרפתים שטיפלו בערפאת. הם הרעילו אותו, הוא אמר לי. את הפלסטיני היחיד שהיה עשוי להגיע להסדר פשרה עם ישראל. מופז, שנשאל אם ערפאת הורעל, השיב בעווית חיוך סתום.

אחרי שערפאת הלך (והשלום פרץ, כן?) נותרנו יתומים מדמון תורן אבל לא אלמן ישראל. בשנים האחרונות נולד סו"ס האקס פקטור האולטימטיבי. במקרה שלו אין צורך בהערכת מצב מפוכחת מקצועית או בדמון אנושי, או אפילו בקונצנזוס לאומי. יששש!!!! אלוהים. הוא הופיע במבצע צוק איתן כאשר מח"ט גבעתי עפר וינטר דרבן את חייליו בצוק איתן ב"ה' אלוקי ישראל, אנו הולכים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך". הרמטכ"ל איזנקוט הזיז את וינטר לעמדות הקפאה, כוכבי החנה אותו כמפקד אוגדת מילואים בדרגת תא"ל. עכשיו מתפלל וינטר לדיל כלשהו בין ידידו בנט לשר הביטחון גנץ ולרמטכ"ל כוכבי, כזה שעשוי להביאו לדרגת אלוף.

במקביל הופך צה"ל, בחלקו, מצבא העם לפלנגה של השם ע"ש אלאור אזריה, ואלוהים הוא תומך לחימה רשמי. השבוע מלווה צה"ל פורעי חוק בדרכם לחומש. לפני כשבועיים שיגר מח"ט שומרון את חייליו כדי להגן על שיקום קבר יוסף בשכם. "במקום הזה הובטחה הארץ לאברהם אבינו", גרס המח"ט. במציאות אין שום הוכחה שזה המקום שבו ניתנה הבטחה כלשהי או שזה קברו של יוסף בן יעקב. זה מה שקורה כאשר מפקד משגר חיילים לקרב באמצעות עדויות מפוקפקות ויוסי דגן, עסקן של מועצת שומרון, הוא עד המלך שלו.