עבור אנשים כמוני, שקיוו שתופעת מנסור עבאס מבססת גשר חדש בין המדינה הציונית לציבור הערבי, באו אירועי השבוע האחרון וחיסלו כמעט לחלוטין את התקווה. זה נכון מול העולם המוסלמי כולו ותקף במיוחד מול הציבור הערבי בישראל. שוב קיבלנו המחשה עד כמה גם המנהיגות הרציונלית ביותר שקמה מתוך ערביי הארץ, אינה מסוגלת להתמודד עם הדינמיקה ההרסנית וחסרת ההיגיון שמניעה את העולם המוסלמי כולו.
חשוב לנתח את הסאגה שמתחוללת עכשיו כדי להבין את עומק ומשמעות התופעה: ברור לכל בעל בינה בסיסית, שהאירועים על הר הבית ביום שישי האחרון, כמו גם גל המהומות היזומות בירושלים, הם תוצר של פרובוקציות מכוונות מצד מי שבאו לשרוף את המועדון. בין היתר, שמו כמטרה את מערכת היחסים החמימה המתרקמת בין יהודים וערבים. אלו לא חיפשו תפילות וקדושה במסגד, אלא ערמו אבנים וחומרי בעירה כדי לפוצץ הכל.
התוכנית פשוטה. להפעיל את המנגנון הפרימיטיבי האוטומטי של ההזדעקות לאל־אקצא, ללא קשר לעובדות, כדי לשים קץ לישיבת ערבים בקואליציה ציונית ולהידוק הקשרים בין ישראל למדינות ערביות. בתוך כך הם שמו להם למטרה להרעיד את הקרקע מתחת לרגלי הציונים, במערכה להכחדת מדינת ישראל. הם עשו את זה בקור רוח, מתוך הבנת הרפלקסים הפבלוביים ששולטים בציבור הערבי־אסלאמי כולו – וזה הצליח להם כל כך בקלות.
לאנשים כמו מנסור עבאס, לראשי מדינות במפרץ ואפילו לשליט רבת עמון, העובדות האלו ברורות כשמש. ולמרות זאת, עבאס לא מסוגל להכניס בינה בשותפיו וברבים מבוחריו. הכוחות הפרימיטיביים־הרצחניים חזקים ממנו, והוא נאלץ לשבור את הכלים בדרישות קואליציוניות בלתי קבילות. בד בבד, מנהיגי המדינות הערביות פשוט רועדים מהציבור שלהם, ולכן השקר והעוול נישאים על שפתותיהם. והנה שוב אנחנו נתונים בצבת של איומים קואליציוניים, דיפלומטיים וצבאיים, שאת כולם חייבים לדחות בתקיפות ואפילו בזעם. להבהיר שאנחנו לא משחקים לפי הכללים של רצחני הר הבית.
האיום נשקף מנציגי הקללה והברכה כאחד. מצד שתי רשויות הטרור שבנינו בעזה וברמאללה, שמסיתות ומובילות למהומות כדי לקשור את ידינו ולהכניע אותנו. מולן חשוב להפגין רק כוח. איום מתסכל עוד יותר ניצב מהמדינות שרוצות בקרבתנו אבל מנהיגיהן נבעתים מזעם ההמונים ולכן מגנים, דורשים ומאיימים, אף שברור גם להם מי הטובים ומי הרעים. שלא לדבר על מנהיגים שמנהלים איתנו מערכת יחסים מורעלת מלכתחילה, כמו טורקיה וירדן.
בנסיבות האלו ברור שמדינת ישראל צריכה לחשב את דרכה מחדש, חיצונית ופנימית. אל מול משטרים עוינים כמו הטורקי והירדני, היא צריכה להציב קיר ברזל ולעצור כל חימום יחסים ודריסת רגל בתחומנו. את האמירותים ודומיהם, שמצאו לנכון לגנות דווקא את ישראל, חשוב להעמיד על מקומם בתקיפות - ידידים לא נוזפים בנו ומאיימים על לא עוול בכפנו.
ועדיין מעציבה במיוחד המסקנה לגבי הפוליטיקה הערבית־ישראלית, זו שקיווינו שמתחילה להראות ניצנים של בגרות והשתלבות. הרשימה המשותפת היא אויבת מושבעת, אבל רע"ם בראשות עבאס התנהלה באחרונה אחרת לחלוטין. לכן האיומים של חברי כנסת וחברי מועצת השורא דווקא בגלל ההתקפות החבלניות של ערבים בירושלים כלפינו, מלמדים שהמפלגה הזו עדיין לא בשלה לשותפות פוליטית איתנו.
המסקנה הזו לא מונעת את חובתה של מדינת ישראל להילחם בפשיעה ובהפרת החוק במגזר הערבי, להקצות תקציבים ולעודד את מי שרוצה להשתלב במדינה הציונית. אבל נראה שלפחות לעת עתה, הקיצונים והמטורפים ממשיכים לתת את הטון, כשלערביי ישראל עדיין אין הנהגה בעלת יכולת להתגבר על מי שמנסים להוביל אותנו ואותם לתהום. המסקנות מבחינת גורל הקואליציה הנוכחית עגומות, ואת הדרישות של רע"ם צריך לדחות על הסף, על כל ההשלכות הכרוכות בכך.
שפע פתרונות מגורים
הנתונים המדכאים שפורסמו בסוף השבוע שעבר לגבי העלייה הנוספת במחירי הבתים, ממחישים שוב שמדינת ישראל נגררת ללא כל יוזמה ותושייה לעבר אסון רחב ממדים בתחום הדיור. זהו כשל שמאפיין את הממשלה הזו, כמו את קודמותיה, שבמסגרתו חוזרים על אותם תרגילים עבשים ומדקלמים אותן ססמאות, ללא הועיל. שוב ייקור מס רכישה, שוב תוכנית הוזלות אומללה, שוב מלחמה במשקיעי הנדל"ן.
המתסכל הוא שניתן לפתור את המצוקה והמחירים הפסיכיים ל־50 השנים הקרובות, אם רק ננקוט שני אמצעים חדים. האחד – בנייה מסיבית באזורי ההתפתחות הטבעיים של גוש דן וירושלים, שמסיבות פוליטיות אנחנו מותירים שוממים: מערב השומרון והמורדות המזרחיים של הרי ירושלים. השני – אימוץ השיטה האמריקאית של הקמה וניהול מתחמי דיור להשכרה.
נתחיל דווקא ממתחמי ההשכרה, מה שאמריקאים מכנים "מולטיפמילי". מדינת ישראל מנסה לפתות יזמים להקים מתחמים שכאלו בשנים האחרונות, אבל לא מעמידה את התנאים הראויים שיגרמו ליזמים להסתכן ולפעול. המטרה פשוטה – לגרום ליזמים לקנות קרקע ולבנות עליה מתחמים גדולים של דירות, שניתן יהיה להפעיל בהם רק דירות להשכרה.
איך גורמים ליזמים לעשות את זה, נא להציץ מעבר לאוקיינוס: קודם כל, הקרקע צריכה להיות זולה בהרבה מהמקובל. זו לא באמת בעיה, כי המדינה יכולה לשווק קרקעות ליזמים במחירים מוזלים מאוד, בתנאי שאלו יבנו ויפעילו מתחמי דיור להשכרה למשך 25 שנה לפחות. רק כאשר קרקע בפאתי ראשון לציון, ירושלים או חיפה תימכר במחיר המצוי הרבה מתחת למחיר השוק, הרעיון יתחיל להדליק יזמים. אבל זו רק ההתחלה, כי אחרי עלות וזמינות הקרקע, יש לדאוג להלוואות בנקאיות שיכסו לפחות 70% מעלות הקמת הפרויקט. כך זה עובד בארה"ב וכך ניתן יהיה למשוך אנשי עסקים שיגייסו מנגד הון עצמי של כ־30% מעלות הפרויקט ויקפצו להרפתקה.
ועדיין נותר לקרוא לסדר את ועדות התכנון והבנייה. כי אם לקבל היתר לפרויקט של 250 דירות להשכרה לוקח חמש שנים ומחייב 70 מדורי גיהינום, לא יימצא יזם שפוי שייכנס לסיוט הזה. היתר לפרויקט בנתיב הזה חייב להיות פשוט וזול, בידיעה שמרגע הגשת בקשה לגופי התכנון, הוא יינתן בתוך שנה לכל היותר.
למדינה ולחברה הישראלית קיים אינטרס עליון לפתות יזמים להקים דירות להשכרה לטווח ארוך, שיוציאו את העוקץ מהצורך לקנות דירה, יספקו שפע של פתרונות מגורים בשולי אזורי הביקוש ויוזילו את השוק כולו. לשם כך חייבים לבנות חבילת תנאים שמאפשרת ליזמים להרוויח היטב, ולכן לקחת סיכון, להשקיע עמל רב בייזום, בהקמה ובניהול ארוך טווח. החובה הממשלתית לעצב חבילה שכזו הפכה לסם חיים עבורנו.
חזרה למערב השומרון ומורדות הרי ירושלים. מדינת ישראל גזרה על עצמה, מסיבות פוליטיות ומדיניות שסותרות את השקפת מרבית הציבור, להציב מחוץ לתחום את שני האזורים המרכזיים המשוועים לפיתוח. זה חייב להשתנות, מיד. את גוש דן יש להרחיב לשוליו – לאלקנה, נופים, עלי זהב, נילי, בית אריה - אזורים שבהם קיים שפע של קרקעות מדינה זמינות, שיכולות לאכלס מיליון איש. אותו הדבר לגבי הירידה מירושלים מזרחה לעבר מעלה אדומים. שנים ארוכות שבהן נתניהו והליכוד היו בשלטון לא הועילו גם בתחום הזה, רק שעכשיו לא מדובר יותר בלוקסוס אלא במתכון להישרדות, לא פחות מכך.