ביטול ההוראה על עטיית מסיכות גרם לנו לאנחת הקלה. “בשעה טובה”, מלמלנו בינינו לבין עצמנו. הסיבה ידועה לכל - המסיכות הטילו חיץ וחומה בינינו לבין מכרים, ידידים ועוברי אורח. נאלצנו להסתגר בתוך עצמנו.

חובת עטיית המסיכות שנמשכה תקופה לא קצרה גרמה ללא ספק לניכור חברתי. גם בני משפחה ניזוקו מהאיסור הגורף הזה על קרבה יתירה. ייתכן כי אנחנו מגזימים מעט, אבל זו תחושתנו. נקווה שהתקופה שחלפה כעת לא תשוב לעולם. כל אותם חיוכים הדדיים, טפיחות על השכם וחיבוקים - נעלמו מאיתנו למשך חודשים ארוכים. כשנתיים אנחנו מרחפים בינות לעננים הקודרים הללו, שכיסו את כדור הארץ מקצה ועד קצה. לא היה בן תרבות אחד שנמלט מהרעה החולה הזו.

כיצד עלינו לנהוג מעתה? השינוי לא צריך להיות חד ופתאומי. עדיין מרחף סימן שאלה גדול מעל ראשנו. בעיצומה של סערת הרגשות הזו עדיין מקנן בלבנו חשש שמא חלילה תשוב רעת הקורונה ותרחיק אותנו מחברה אנושית חמה ואוהדת. אנחנו מייחלים לכך שתקופת הריחוק תיעלם לבלי שוב. אנחנו ננהג בזהירות, אבל נשוב ונלפות בחום את כף ידו של מי שאנחנו אוהבים. גם נשוב ונתרפק ונגיש לחי אל לחי. כן, נשיב לתחייה את פעימות לבנו הנרגש לנוכח הקרבה הזו שכבר שכחנו את קיומה.

המעבר מבניית החומות סביבנו לקרבה המחודשת צריך להתבצע באטיות. חרש־חרש. ללא התנפלות גורפת. יהיה בכך גם משום תוספת ריגוש. לא נתרחק יותר איש מרעהו. זו תחושה נפלאה שכבר שכחנו מקיומה.

הקורונה הפכה את כולנו לאדישים, מנוכרים ומרוחקים. השינוי שעליו הוכרז בימים אלה מבורך מאין כמותו. האם יש בקרבנו מישהו שאיננו חפץ לשוב לימים של חום וקרבה? נשוב לימים שבהם היינו מתבוננים ללא הרף בסביבתנו הקרובה ללא כל היסוס והסתייגות.

זה הרגע שבו אנחנו יוצאים אל המרחב הציבורי וזועקים בחדווה בגרון ניחר: הידד! שבנו אל השבט, אל החום האנושי, אל הקרבה, החיבוק, הנשיקה וכל היתר. נכון ששכחנו לא מעט את השפע הזה של חום ואהבה שנמוג, אבל הנה הוא מתעורר ומגלה סימני חיים. הבה נעודד אותו ולא נרפה.