1
זהו "חודש הלאום". החודש המצמרר והקדוש ביותר בישראליות. מיום הזיכרון לבני עמנו שנספו בשואה, החיבוק לשורדים שבקרבנו שעוד מעט וכבר לא יהיו כאן, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, לטקס הדלקת המשואות המרגש וליום העצמאות ה־74.
חודש שבו נהיה שוב למשך כמה ימים לעם אחד ומאוחד, ואחר כך, למרבה הצער והכאב, נשוב לשגרה המאיימת עלינו לכלותנו.
בני 74 אנחנו ועדיין צעירים, שבריריים, שסועים ומפולגים. מתחת רגלינו הנס הגלוי שנקרא מדינת ישראל על שלל הישגיה המדהימים, שבחלקם מסעירים ומשנים את העולם, מעלינו אבינו מלכנו, ולפנינו ערפל גדול של סיכונים וסיכויים מבית ומחוץ.
אבי יעקב ז"ל היה מלוחמי הפלמ"ח במלחמת השחרור, מבוני הארץ וסולליה ב"סולל בונה", ועבור בנות ובני דורו ישראל עצמאית היא התגשמות של חלום. עבורי כבנו ועבור בני דורי ישראל עצמאית, יהודית ודמוקרטית איננה דבר מובן מאליו, אבל עבור בני בכורי ואחיותיו, ישראל היא עובדה קיימת והם אינם מכירים אופציה אחרת. זהו גם דבר חיובי וגם דבר קצת מסוכן, אבל אני סומך עליהם.
ובפתחו של החודש המצמרר והמחייב הזה, עבור אחד כמוני שהגורל זימן אותו לעמוד ליד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בלילה הארור ההוא בכיכר, כשבן הבליעל יורה בו למוות מטווח אפס - ידיעות על קליעים ומכתב איום שנשלח לרעיית ראש הממשלה ולבנם, איננה נותנת מנוח. הייתי בסרט הזה, ראיתי את מכתבי האיום שנתקבלו בלשכת רבין, שמעתי את הקולות וראיתי את המראות, ואחר כך הייתי עד לרצח.
ישראל 2022. זה ייתכן וזה אפשרי וזה מצמרר וזה עלול לרסק אותנו.
ולכן, כשנתייצב דומם בצפירת יום הזיכרון, כשנקשיב לדברי הרמטכ"ל והנשיא, לבני המשפחות השכולות ולעם מהטקס בכותל, כשנמחה דמעה ביחד בטקס המשואות המרגש, נקדיש דקה אחת למחשבה כיצד עלינו להבטיח יחד את נצח ישראל, זה של מדינת ישראל. זוהי חובה אישית, משפחתית, קהילתית ולאומית.
בלעדיה, חלילה, עתידנו כעם וכמדינה לוט בערפל גדול.
2
בפאנל יועצים אסטרטגיים ב"פגוש את העיתונות" ביקשה רינה מצליח שאשיא מספר עצות לראש הממשלה, נוכח הקואליציה המקרטעת מימין ומשמאל שנראית כמחשבת את קצה לאחור.
לאחר שרטנתי כי ביחס לעמיתיי הוטלה דווקא עליי המשימה הקשה לנסות "להציל" ראש ממשלה שמשול לקרטון חלב שעליו תאריך תפוגה אבל כבר הוכיח את נפלאות הפוליטיקה הישראלית כשהמריא בתוך חודשיים מאפס מנדטים (לאחר שלא עבר את אחוז החסימה) עד לכס ראש הממשלה - העזתי, ואשתף בתמצית גם אתכם:
האתגר הגדול של בנט הוא ״לכסות״ על הפער בין מה שנתפס כחוסר הלגיטימיות לכאורה של ראש ממשלה שנשען על 5 מנדטים לבין היקף העשייה, התוצאות וההישגים של ממשלתו המוזרה והייחודית, ובעיקר נוכח החלופה של ממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר.
בנט צריך בכל בוקר, ביחד עם לפיד וראשי הקואליציה, "לחזק את הברגים" של כלל המרכיבים. הוא צריך שלא לאבד עוד קשר עין עם כל חברי יתר סיעתו בפרט ובקואליציה בכלל, הוא צריך לשתף יותר את בני גנץ ולתת לשר הביטחון תחושה שהוא יושב יחד איתו ועם לפיד על ההגאים.
כדי "לגדול" ציבורית, צריך בנט "להקטין" את עצמו ביוזמתו ובמו פיו, רוצה לומר: "אני יודע שאני עם 5 מנדטים, אני יודע שהממשלה הזאת היא מוזרה, ייחודית וחסרת תקדים, אבל היא נועדה לתת פתרון למצב מוזר, ייחודי וחסר תקדים עוד יותר שאליו נקלענו. אני יודע שאני לא ראש הממשלה הטבעי והאולטימטיבי, אני רואה בעצמי 'קצין תורן' שנכנס עם סיעתו אל מתחת לאלונקה כדי להציל את ישראל. אני יודע שאני זמני ושהקדנציה שלי תחומה, אבל אעשה בה את המיטב למען ישראל ואזרחיה".
בנט צריך להסביר לציבור שמפלגה ערבית בקואליציה היא אסטרטגיה לאומית חשובה לערביי ישראל שמקדשים השתלבות ולא בדלנות, ושאת זה הבין גם נתניהו. הוא צריך להלום בטרור באשר הוא בתוך ישראל אם צריך, ובטח בעזה ובכל מקום. ובשקט בלילה הוא צריך להחליט אם המשך דרכו הפוליטית (אם בכלל?) יהיה עם לפיד וגנץ בגוש מרכז שפוי, כשלצדו הציונות הדתית האמיתית, או ב"גוש הימין" עם אביגדור ליברמן, גדעון סער ואחרים.
וכשיגיע לבחירות, הוא יצטרך לקדם באמצעות שליחים את הססמה "בנט הציל את ישראל – ישראל גומלת לבנט".
אולי יהיו לזה קונים, ואולי לא...
3
אינני גזען ואין לי שום בעיה שרופא או מורה ערבי ישראלי ירכוש בית בקיבוץ שלי ויגור בו עם משפחתו, אבל מה שקורה בכפר תבור טורד את מנוחתי, ואני מבקש שיטרוד גם את שלכם.
למעלה מ־35 בתים נרכשו בכפר תבור שבגליל התחתון על ידי משפחות ערביות, ולמעלה מ־1,500 דונם של שטחים חקלאיים נמכרו אף הם לאזרחים ערביים. השטחים החקלאיים, שהם בעיניי תשתית הציונות והאחיזה בגליל, מטרידים אותי יותר, שכן כפר תבור הוא "מסחה", סמל ומופת לעשייה הציונית.
מספרים לי מקומיים שחלק מהמוכרים לא עומדים בפיתוי של תשלום יפה במזומן, וכי חלק מהרוכשים הערביים מקווים כי האדמות יופשרו בעתיד לבנייה.
בעיניי התהליך הזה הוא המשך ישיר לרפתות בעמק חפר ובמקומות אחרים שנמכרות לערביי השטחים, שמעמיסים בלילות את עדר החולבות ואת מכון החליבה ולוקחים מכאן את החקלאות העברית ואת הציונות (וגם את החלב).
לא היה מזיק ליהודים ולישראלים להיכנס מעת לעת לוויקיפדיה וללמוד קצת על מהות ה"צומוד" (האחיזה באדמה). יום העצמאות שלנו הוא מועד טוב לזה.
4
הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון הם זמן טוב לשתף אתכם במכתב אחד ששלח ביום 20 בספטמבר 1949 ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון אל ראש אכ"א והרמטכ"ל בצה"ל שזה עתה קם, וכך כתב:
״הדו"ח השבועי האחרון (מספר 81) חתום על ידי רס"ן גולדנצוויג. אם אין סיבה מיוחדת לרב הסרן להמשיך בשם הגרמני המסורבל שלבני הארץ קשה לבטא אותו – הייתי בכל הכבוד והרצינות, מציע לו לשנות את שמו לשם עברי. רב הסרן ייתכן שיצטרך להופיע בעתיד בשם צה"ל ולא רצוי שבשם צבא ההגנה לישראל יופיע איש שיחשבו אותו לגרמני. בכבוד רב, בן גוריון".
אינני יודע לומר לכם אם אותו גולדנצוויג קיבל את "המלצת" בן־גוריון, אבל אני יכול להמר שכן.
ממשיכו של בן־גוריון בעניין זה היה הרמטכ"ל רא"ל משה לוי ז"ל, שסירב להעניק דרגות וקידום לקצינים עם שם לא עברי, וכך הפכו אמנון ליפקין לאמנון שחק, אורי אייזנברג לשגיא, הרצל בודינגר לבוגר, אמנון סטרשנוב לנבו ועוד עשרות רבות.
זה כבר לא קיים היום, ובן־גוריון בטח עצבני מאוד.
5
בערב יום הזיכרון לשואה חנכה עמותת "למענם" מרפאה ניידת וחדשנית לטיפול בשורדי השואה שבקרבנו. את העמותה, המאגדת פעילות של אלף רופאות ורופאים שמעניקים טיפול בהתנדבות מלאה לניצולי השואה בבתיהם ברחבי הארץ, ייסדה ומובילה ד"ר תמרה קוליץ. "למענם על גלגלים" ייטיב ויחיש את הטיפול הרפואי בתחומי העור, העיניים ואף־אוזן־גרון.
הייתי שם כדי להצדיע לתמרה ולהוקיר את פועלה של העמותה הצנועה והחשובה הזאת. אין בעיניי מעשה ראוי ומרגש מזה.
6
בדיוק שבוע ימים אחרי פסטיבל עין גב יושב שוחר מוזיקה עברית שכמוני גם בתיאטרון הקאמרי, במופע הצדעה מיוחד לחתן פרס ישראל היוצר הענק אביהו מדינה. על הבמה אבנר גדסי ואביבה אבידן ודן שפירא (שאבא שלו זה מולי ואמא כרמלה התמנייה) והפרויקט של רביבו ועוד רבים וטובים.
והקהל? הוא שר כל כך יפה ומשתף פעולה ממש כמו בשבוע קודם לכן בעין גב. ואני מזמר לי ומתבונן סביב, וזוהי ישראל שלי. לא ראשונה ולא שנייה, אלא אחת ויחידה ומיוחדת ובע"ה אולי בעתיד גם מאוחדת.
ישראל של איש ואישה, של דתי ושל חילוני וחרדי, של שמאל וימין, של מזרח ומערב, של ותיק ועולה שזה עתה הגיע, של חבר הקיבוץ, איש הכפר ובן העיר והשכונה של "חורשת האקליפטוס", של נעמי שמר ושל "אל תשליכני לעת זקנה" של אביהו מדינה.
לו יהי. שבת שלום.