אני חושב שכל החיים שלי, כמעט כל מה שעשיתי - היה מתוך פחד להיות לבד. כל הסמים שעשיתי, הנשים שאספתי, הטעויות שטעיתי, הריבים שרבתי, היו מתוך הפחד הזה.
ממולי הקיר של חדר העבודה הקטן שלי. מאחוריי חלל עמוס בשקט. הקיר לא אומר דבר. ומה כבר הוא יכול להגיד בתור קיר? השקט לעומתו כן מדבר, יותר נכון לוחש את הדהוד קולם של הילדים שלי שהיו אצלי בסופ״ש. אבל הילדים הם רק הדהוד בווליום נמוך פלוס כמה תמונות על הקיר שמעידות ששכפלתי את עצמי בהצלחה כבר פעמיים.
פעם אחת בדמות ילד שכבר נמצא בכיתה ב׳ ואומר לי, ״אתה אבא מבולבל מאוד אבל אני אוהב אותך״. ועוד פעם בדמות ילדה כובשת ושובת לב בת שנה וחצי שמביטה עליי ואני רואה דרך מבטה שהיא סומכת עליי שאני אהיה המגן שלה, כיפת הברזל שלה, בחיים האלו, אולם אני לא יכול להסביר לה שאני לא מקבל סיוע מהאמריקאים לטובת תחזוק הכיפה והברזל, והסד״כ שלי דל ואין לי עתודות של מילואים, אני בסך הכל חוליה בודדת מטעם עצמי בעורף האויב שמכונה ״החיים עצמם״, ואת הטילים ושאר הארטילריה שעפים לכיווני בחיים אני אמור לנטרל לבדי איכשהו, ולצערי ההרס היחיד שאני טוב בו הוא הרס עצמי. מאז שאני זוכר את עצמי אני מתהלך בעולם, חוצה את ימיי ולילותיי כמו איזו מחלה אוטואימונית שהגוף תוקף בה את עצמו.
לפעמים אני חושב שאני האדם הבודד בעולם. אבל האמת שזה רק מכיוון שאני אוהב להגזים ויש לי נטייה מולדת לדרמטיזציה. מה אני באמת? בטח לא האדם הבודד בעולם. אני פשוט בן אדם שמאז שהוא נולד ניסה להיות שייך למשהו, למישהו, ממש־ממש התעקש על זה, חיפש את זה בכל דרך ולא ממש הצליח. מישהו שאולי אם הוא לא היה כל כך אובססיבי לגבי זה, היה אולי מצליח למצוא את עצמו כחלק מתא משפחתי יציב.
אני כבר בן 39, בעוד פחות משנה אהיה כבר בן 40, ואני חושב שהגיע הזמן להצהיר - בעיקר בפני עצמי - שאני לא יודע אם באמת אצליח להיות חלק ממשהו גדול יותר, כמו למשל תא משפחתי.
בכלל, נדמה לי לפעמים שהורגלנו לחשוב שתא משפחתי יפתור לנו את כל הבעיות, שתא משפחתי זה המצב האידיאלי של האדם. על פי פרופ׳ יובל נח הררי, שהוא מבחינתי הסמכות העליונה להיסטוריה האנושית, על השאלה הזו - האם האדם הוא חיה מונוגמית של תא משפחתי קבוע או לא - ישנם ויכוחים מרים בקרב היסטוריונים שונים שמפרשים את מעט הממצאים הפרה־היסטוריים שהתגלו עד כה לכאן או לכאן. יש כאלה שטוענים שברור שטבע האדם הוא לחיות בתא משפחתי קבוע ויש שטוענים שדווקא ריבוי מערכות יחסים וקשרים מיניים הוא המצב הטבעי של האדם. אבל זה לא ממש משנה לעולם המודרני שקבע בבירור שהגאולה של כל אדם נמצאת במציאת בן/בת זוג, הבאת ילדים לעולם בצורה מסודרת ומגורים עם הפרטנר והצאצאים בבית אחד.
בכל אופן, את הגאולה הזו אני הרסתי, פעמיים, וכנראה שבפעם הבאה מה שאקבל הוא רק גלידה בלי גאולה. בינתיים אני מתנחם במערכת יחסים צמודה למדי עם החתול שלי. קוראים לו אל״ף, כמו האות. בעולם אחר הוא היה עד במשפט קצב. אנחנו ביחד כבר כמעט ארבע שנים אני והוא, ויש בינינו אהבה גדולה אף שלפעמים הוא מתיש אותי. הוא נוטה להסתבך בצרות החתול הזה. לפני שבועיים הוא התקוטט עם חתול אחר שמגיע לפעמים לחצר הבית שלנו (אני קורא לחתול הזה בי״ת, זה מתבקש) והייתי צריך באמצע הלילה לקחת אותו לווטרינר שיתפור לו את הלחי שנפצעה בקרב שלו על השליטה בחצר. אם הייתי ישו אולי הייתי לוקח את העניין הזה בקלות וגאה בו על שהגיש את הלחי ומבקש ממנו בפעם הבאה להגיש את הלחי השנייה, אך אני לא ישו, אני סתם אחד שעשה את שלו בתחום חיי הלילה ופחות מחבב פעולות כירורגיות והמתנה במסדרון של בית חולים וטרינרי בשתיים וחצי בלילה.
לפני כמה ימים הדביל הזה גם טיפס על איזה עץ לאחר שכלב מהשכונה הבריח אותו ואני מצאתי את עצמי עולה על סולם בעשר וחצי בלילה בשביל להוריד אותו משם. במקרה, אחד השכנים ראה אותי בדיוק כשעליתי בסולם ואמר שהוא ראה מרחוק מישהו מטפס על סולם בלילה והוא חשב לקרוא למשטרה. המשטרה לא הגיעה באותו הלילה אבל שליח של וולט כן הגיע.
אני מזמין משלוחים סדרתי. לא מזמן הורדתי את היסטוריית המשלוחים שלי באפליקציה וגיליתי שבעצם מערכת היחסים ההדוקה ביותר שלי היא עם המשלוחים של וולט. אנחנו נפגשים בממוצע 3.5 פעמים בשבוע, ובשלוש השנים האחרונות הוצאתי סכום של 54,260 שקלים על תחזוק מערכת היחסים שלנו. כך שאני אף פעם לא באמת לבד. תמיד יש איזה שליח שעוד מעט ידפוק בדלת. האמת שיש שליחים שכבר יצא לי לפגוש כמה וכמה פעמים, שאנחנו כבר מתחבקים כשהוא דופק בדלת ואני פותח לו. הוא שואל לשלומי ואני משיב לו שאני שמח לראות אותו שוב ושהשארתי לו טיפ באשראי. הוא מחייך אליי וסוגר את הדלת ואני לוקח את שקית המשלוח ושם אותה על שולחן האוכל.
בשלב הזה אל״ף החתול מגיע לרחרח ואני מלטף אותו, פותח את המשלוח ומתיישב לאכול. כשאני מסיים אני אוסף את מה שלא אכלתי (אני תמיד מזמין יותר ממה שאני באמת יכול לאכול) ומכניס למקרר. כשאני סוגר את דלת המקרר אני רואה שני פריטים שתלויים עם מגנטים על המקרר. האחד הוא תמונת האולטרסאונד הראשונה של הבת שלי והשני הוא ציור שהבן שלי צייר לי ליום ההולדת האחרון. מעל הציור הוא כתב ״לאבא שאני הכי אוהב״ והוסיף שלושה לבבות. אחר כך אני מכבה את האור במטבח, ממשיך משם לחדר השינה והולך לישון.