אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, לא השיר הכי אופטימי לציון חגיגות ה־74 למדינת ישראל, אבל איכשהו שירו של אריק איינשטיין מתוך האלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה", מצליח לסכם בצורה הממצה ביותר את הגעגוע למה שלתחושתי קצת שכחנו – נס הקמת מדינת ישראל.
זה לא סוד שהנוסטלגיה עטופה לרוב ברומנטיקה ובמחשבה שפעם היה כאן טוב יותר. אבל עם כל הכבוד לרומנטיקה ולשומר העברי על הסוס הלבן, אם אנחנו מסתכלים על כל המדדים האובייקטיביים, אין ספק שמאז שייבשו כאן ביצות, ישראל הפכה לאחת המדינות החזקות בעולם. ואולי דווקא תפיסת החוזק הזאת מצליחה לתעתע בנו ולגרום לנו לזנוח את האינטרס הקולקטיבי־לאומי, להיפרד מהממלכתית ולוותר על האחדות.
הפלא של הקמת המדינה כבר נתפס על ידי רבים כמובן מאליו, אחרת אי אפשר להסביר את כמויות הרעל, ההסתה, הקיטוב והשיסוי של השיח שמאיימים לפרק אותנו מבפנים. בכל שבוע אנחנו מגלים שהכל מותר, שאין גבולות, שאפילו נרצחי הטרור הופכים לכלי פוליטי, ביום קבורתם.
אנחנו חיים בעידן שבו הבית הלאומי מאוים גם מבפנים, תקופה שבה הזיקה השבטית־פוליטית חזקה יותר מהזיקה הלאומית שהולכת ונחלשת, וזה עשוי להוביל אותנו למסלול של התפוררות. כדי לתכנן מסלול מחדש, עלינו לנווט בחזרה את דרכנו אל עידן הממלכתיות שטבע דוד בן־גוריון.
בן־גוריון הבין שכדי להתגבר על אתגרי הקמת המדינה ולחבר בין קהילות ושבטים שונים, עליו לגבש כלי תודעתי מחבר.
הממלכתיות שהחיל השתיתה תודעה שלפיה כל האזרחים, המגזרים והגופים הציבוריים והפרטיים חייבים להכיר בעליונות האינטרס הכללי של המדינה על פני האינטרס הייחודי שלהם. הממלכתיות ביקשה, והצליחה, לגייס את החברה היהודית כולה, למרות חילוקי הדעות והשוני באינטרסים, לתהליך הקמת המדינה וביסוסה.
גישת הממלכתיות של בן־גוריון אינה חפה מטעויות, שכן היא שהולידה את מדיניות כור ההיתוך שמחקה זהויות ותרבויות. עם זאת, בזכות הממלכתיות הצליחה הציונות לשחרר את העם היהודי מהנטייה שלו להרס עצמי ולשבטיות, מגזריות ופלגנות – וליצור משימה לאומית משותפת של יהודים שהגיעו מכל קצוות העולם, כדי להיות חלק מההקמה המחודשת של הבית לעם היהודי.
להרוויח את המדינה
מדינת ישראל עברה את שלב חבלי לידתה, היא כבר מעצמה מובילה בתחומים רבים, אבל עושה רושם שכפתור ההרס העצמי שלנו עובד שעות נוספות, ולממלכתיות יש יכולות לצמצם את עוצמתו. אנחנו צריכים לאמץ גרסה עדכנית לממלכתיות של בן־גוריון, כזאת שתתאים לעידן הנוכחי, הרב־תרבותי. ממלכתיות שתאפשר את הכלת המחלוקות והמגוון בחברה באופן שיאפשר את אחדותה.
לצד עליית פוליטיקת הזהויות והשיח המגזרי, חשוב לחזק עקרונות ממלכתיים, לתת מקום לגיוון ולקהילות, אבל במקביל לחזק את הסולידריות והערבות ההדדית בין חלקים שונים בחברה הישראלית. עלינו לחזק את המכנה המשותף כך שיתרומם מעבר לאינטרסים הפוליטיים הצרים, שמוצאים ביטוי בשיח של פלגנות ארסית והסתה.
מגיעים לנו נבחרי ציבור שמבינים מהי ערכה של ממלכתיות ולא כאלה שבשם הלייקים והחשיפה ידרדרו את השיח לשפל. צפיתי בשבוע שעבר בדיון פרישתו של ח"כ עמיחי שיקלי והתביישתי מהשיח והסגנון של חברי הכנסת, שלצערי משקפים את תמונתה העגומה של החברה הישראלית. עלינו להוקיע נבחרי ציבור שמתירים את הרסן ומביאים במילותיהם לקיטוב חסר תקדים של החברה הישראלית. כאלה שמחפשים את הפרובוקציה ותשומת הלב, גם במחיר של פגיעה אפשרית בביטחון המדינה ומוסדותיה.
בימים שבהם אלגוריתם השנאה הוא שמעלה את רמת החשיפה, עלינו לזכור שאף שאנחנו אומה חזקה, היעדר הממלכתיות מהווה איום ממשי מבית. למילים, כבר למדנו, יש כוח להרוג, ובאווירה האנטי־ממלכתית שנוצרה, יש להתייחס ברצינות מרבית למכתבי האיום שנשלחו עם קליע לבני משפחתו של ראש הממשלה. העובדה שיריביו הפוליטיים לא מצאו לנכון לגנות את האירוע בחריפות, רק מוכיחה שוב שהפוליטיקה הפכה לחשובה יותר בעבורם מאשר המדינה.
התנהגות אנטי־ממלכתית מצד נבחרי הציבור גוררת ירידה גם בתחושות של אמון, שייכות ומחויבות אזרחי ישראל כלפי המדינה ומוסדותיה. הירידה במחויבות מורגשת כבר בנתוני הגיוס לצה"ל ובירידה לגיוס ליחידות קרביות. בראיון ששודר לפני מספר שבועות עם לוחם הימ"מ שנפצע בהיתקלות עם מחבלים ליד ג'נין, הוא בחר להעביר מסר למתגייסים והתייחס לכך שרבים מהם מעדיפים להתגייס ליחידות טכנולוגיות, כדי לסלול את עתידם ואמר: "אל תשאלו את עצמכם מה הרווח הפרטי שיכול לצאת לכם מהשירות הצבאי, הכי חשוב זה שנרוויח את המדינה".
ביום העצמאות ה־74 של ישראל חגגנו הישגים רבים. חזון התקומה הפך לסיפור הצלחה, אך אי אפשר להתעלם מהמחלה האוטואימונית שתוקפת אותנו בשנים האחרונות. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שהפלגנות מובילה לאבדון, לגלות ולכישלון. עלינו לחזור לממלכתיות, וזהו צו השעה, רק כך נצליח לעמוד איתנים מול אויבינו הרבים ולהביא להמשך פריחתה של המדינה.