משהו: בסוף, ביבי ייצא אשם מחמת הספק. בסוף, המשפט של ביבי יסתיים בהאשמה מחוסר ראיות.

השקט ברחובות

ישראל הפכה לדיקטטורה חסרת לב. נפתלי בנט, כדרך קיסר מונגולי בסין, הפקיע שכונת מגורים של אנשים חפים מפשע, כדי לבנות לעצמו את העיר האסורה שלו ברעננה. ושקט. אף מילה מיאיר לפיד, אף מילה ממרב מיכאלי, אף מילה מראשי מרצ, המתרברבים שהם בעד זכויות אדם. מול משטר כזה אנחנו אבודים.

הדרכה לעיוורים

האם מנסור עבאס ומועצת השורא באו להשתלב או להשתלט? עכשיו ברור שהם באו להשתלט, כי נותנים להם.

נועה

בתחילת החודש שמעתי שנועה אריאל הלכה לעולמה ממחלה קשה. בת 57 בלבד. נועה הייתה אומנית ויוצרת תיאטרון בובות למבוגרים ולילדים, שחקנית, ואדם שלא אשכח. הכרתי אותה כשהייתה בת 15. משהתבגרה ונישאה היא חייתה ביצהר, והייתה ממייסדי היישוב בונה עתידנו הזה, אבל כשהכרתי אותה היא עוד הייתה נערה מיישוב יפה במרכז, חילונית עד הסוף.

תוססת, חדת שכל, מפיצה עמקות בתוך עליצות. פעם, בסוף 1981, כאשר היא בת 16, היא השאירה מכתב על שולחני במערכת בבית "מעריב". חגית רוזנבאום, עיתונאית מהעיתון “בשבע" פנתה אליי כשנודע על מותה של נועה, ואמרה שהעורך שלה, עמנואל שילה, זכר את הקטע שכתבתי אז ב"שיפודים" על המכתב הזה. היא ביקשה שאמצא אותו. מצאתי. זה הקטע, בהתאמה קלילה:

כשאמרתי לה שאני רוצה לפרסם את המכתב שהשאירה על שולחני במערכת, ביקשה שזה יהיה לפחות בשם בדוי. איזה שם? מוריה. שמה בכלל לא מוריה אלא משהו כמו טלי, סיגל, מיכל, נועה, אורית. אבל היא רוצה שאקרא לה מוריה - אז מוריה (ככה כתבתי אז, היום מותר לכתוב שזו הייתה נועה זלמנוביץ', שמה הנערי).

פעם אחת כשהלכתי בגני התערוכה בתל אביב עם אשתי הברה ובניי הזכים, ניגשה אליי נערה רבת־יופי וכחולת עיניים בחולצת טריקו. על החולצה הייתה כתובת: “תנועת התחייה". היא סיפרה שהיא מגרעין חילוני של גוש אמונים, וביקשה שאבוא לפגוש אותם. תשובתי הסופית הייתה אולי, ונפרדנו. היא הייתה אז בת 15.

במשך הזמן שעבר פגשתי אותה עוד מספר פעמים. היא צלצלה לעתים. קפצה למערכת "מעריב", שתינו קפה במזנון "מעריב", פטפטנו, פעם הצליחה לסחוב אותי לכנס של נוער התחייה, והקראתי בפניהם דברי תפלות לא חינוכיים, לעודד אותם בדרכם המפחידה. דיברנו על כל מיני דברים. אפילו על לימודים, שהיו קצת מוזנחים, כך הבנתי, בגלל הפעילות למען ארץ ישראל. מצאתי את עצמי בתפקיד של אבא, מסביר לנערה את חשיבות הלימודים לחייה בעתיד.

עם הזמן, התחילו להשתרבב לסיפורים שהיא סיפרה לי תיאורי הטיפוסים האנטי־ממסדיים שבקרבם הסתובבה (“תשמע, אתמול הייתי בקדומים, והיה נפלא"). יותר ויותר מאותם טיפוסים מרתקים היו דתיים. היאחזות בסיני בשם עצמונה, שקמה כמחאה וכדי למנוע את הנסיגה מימית ומסיני, הדליקה אותה במיוחד. “אתה מוכרח לבוא לשם פעם", היא השביעה אותי. היא בילתה שם הרבה.

אין ספק, חזרה בתשובה הייתה באוויר. השקעתי כמה שיחות בניסיון להניא אותה מצעד לא שקול בגילה הצעיר, אבל מה יכולתי להציע לה כתחליף? שם - חבר'ה תוססים ועליזים, פה - דור חמור סבר ומשעמם. “איזה אנשים", הייתה משסעת אותי כל פעם לא לעניין, ומספרת בהתלהבות של בת 16 על כל מיני בחורים נחמדים עם זקן ג'ינג'י ענק שרוכבים על טרקטור, ומקימים בתים במדבר.

הימים היו ימי הנסיגה מסיני. “תשמע מה קרה במחסום", היא מספרת לי על הגישושים של הצבא שניסה לברר אם הם מתכוונים לעזוב במועד הפינוי. “בא איזה איש צבא ושאל אותנו מה אנחנו מתכוננים לעשות באפריל. מה זה אפריל? שאלנו אותו. אנחנו לא מבינים בתאריכים לועזיים. אפריל, הוא חישב, זה ניסן. ניסן, אמרנו לו - פסח. אנחנו עושים סדר פסח.

ומה אחר כך? אחר כך שבועות, תבוא תראה איזה יופי אנחנו מכינים את חג שבועות...", וככה היא ממשיכה ומלהגת, “אתה לא מבין", היא אמרה, “הם לא מן השחורים האלה, ממאה שערים. הם בכלל מתנגדים להם". והיא מחקה לי אחד שמתפלמס איתם: “זו לא גאולה, הם אומרים במאה שערים. יש חילול שבת במדינה היהודית. נו, ואיפה הם היו כשבנו? ואצל עזרא מה היה? לקח כמה מחללי שבת, קיבל סרטיפיקטים אצל כורש, ובא לבנות את בית המקדש".

נוצר קשר גם עם הוריה. נסענו אליהם פעם לביתם הנאה בניר צבי, ומצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה, אני ואשתי, ואביה ואמה, יושבים ודנים בדרך להציל את הילדה. “תגיד לה משהו, יש לך השפעה עליה", אמרה אמא שלה. מה אני יכול לומר לה? מי אני שאעצור אותה? כנראה שנגזר עליי להשתייך למיעוט החילוני בישראל.

ואז, יום אחד מצאתי את המכתב הזה על שולחני. אני מביא אותו כאן מילה במילה:
“ב"ה
מאיר שלום, מה שלומך?
מתי שאני באה אליך - אתה איננו, אז אני לא אשמה שאתה לא רואה אותי אף פעם בחיים!
יום רביעי הבעל"ט (הבא עלינו לטובה) אני מתחילה ללמוד במכון ללימודי קודש.
מהבוקר עד הערב רק לימודי קודש, ואני אצא משם דוסית לחלוטין, ואחר כך אני אתחתן עם בחור ישיבה, ויהיו לנו 30 ילדים, ואני אפרנס אותו עד שהוא יהיה רב, ועוד תשמע עלי ועל ירום הודו הרב, ותצחק לך בין הזקן לשפם שאין לך, ותחשוב וואללה איך הידרדרה זאתי.
זהו,
אם תרצה למצוא אותי פעם, אז אני במכון ‘אורה' לבנות.
להתראות, נועה".
 

פינת השלולית

“סיימון לבייב עשו לי, הנוכל מהטינדר", אמרה בקול בוכים נסיכה לחברות שלה בבסיס, וסיפרה איך היא פגשה מישהו בשלולית הצבאית, הוא אמר לה שהוא חייל בודד, לבה יצא אליו, הם החליפו עוקב באינסטגרם, חברים הכי טובים, היא אפילו חשבה לכסות לו אוברדרפט של 15 שקל. אבל אז היא בדקה וגילתה שהוא לא חייל בודד.

“הוא לא בודד", היא ייבבה בסרטון שהיא העלתה לרשת, “עבדו עליי".
רגע, נסיכה, תני לי לשאול משהו: ואולי הוא כן בודד? 