בחיים הייתי מאלה שפרחו מאוחר. בהתאם, תחילת דרכי הייתה עניין לא פשוט. לאורך רוב שנות חיי המוקדמות תיארו אותי כנמוך קומה ומצ'וקמק. מהילדים המוזרים שהפכו לנערים לא ברורים. פלאטה ורסן עם לוק סוסי, חצ׳קונים אימתניים על פניי ומבנה גוף של צפלון ליוו אותי במשך שנים. ואז, בכיתה י״ב, אחרי שכולם הפכו מזמן לגברברים עם זקנקנים וקול מחוספס, צמחתי, התיישרתי ועברתי שינוי: מחייזר גרום לאדם בעל מידות סבירות. הפער לא הודבק, אבל הצטמצם פלאים.

גם בבגרותי הייתי לייט בלומר. בזמן שכוכבים נסקו בתחום התקשורת והבידור בגילי ה־20 שלהם בגלי צה״ל ובערוצי הילדים, אני תפסתי כיוון רק בשנות ה־30 שלי. וגם זה בקושי. הכרה, הצלחה ופרנסה סבירה נחתו עשור מאוחר יותר. רק בגיל 40 פלוס הרגשתי שבשעה טובה יש לי מספיק אוויר לגמור את החודש.

במישור האישי העניין דומה. הגעתי ליציבות בתחום הזה רק בעשור החמישי לחיי. כשהחברים התחילו לדבר על פנסיה ונכדים, אני התחתנתי והבאתי שתי בנות לעולם. הצאצאים של מכריי יצאו מהבית ובגזרתנו עדיין שולטים החיתולים והמטרנה. אין ספק שיש לי קצב משלי, לטוב ולרע. בלי להתחשב באופנה ובטרנד.

כך גם בענייני הקורונה. תקופה ארוכה המגיפה איתנו ועד עכשיו נותרתי חסין ובריא לחלוטין. גל ראשון, שני ואילך ואצלי - כלום. אפילו לא תסמין. טסתי לחו״ל לא מחוסן בזמן שמספר הנדבקים היומי היה מבהיל, ספגתי יריקות, נצמדו אליי בעימותים ובראיונות, התחבקתי עם צדיקים בשידור חי, הצטלמתי למאות סלפיז ברחבי הארץ - ועם זאת נותרתי נקי לחלוטין מהווירוס.

מימין ומשמאל החברים נפלו שדודים. דיווחו על כאבי שרירים ועל חום. אחרים נכנסו בזה אחר זה לבידודים. חלו כמו זבובים. נדבקו פעם ראשונה, שנייה ושלישית. קוביד, לונג קוביד, הכל קרה להם ובזמן שכל זה קרה, בגזרתי נשמר השקט.

שהיתי עם חולים מאומתים באותו החדר במשך שעות ולא הייתה לזה השפעה עליי. לפני כמה שבועות גם בנות משפחתי חלו. אשתי ובנותיי חטפו. אהובתי סבלה מאוד בעוד הקטנות דילגו על המחלה בקלות. טיפלתי בהן והייתי איתן בבית בלי פחד. ואכן, דבר לא קרה. השמועה שהתפשטה במקום העבודה שלי הייתה שאני טפלון. שאינני יכול להידבק. כבר הפכו את העניין לבדיחה. זרמתי איתם ואפילו סיפרתי בגאון ששילוב הוויטמינים הייחודי שאני לוקח מדי יום הוא זה שמגן עליי.

בשבוע שעבר הרגשתי פתאום קצת רע. לא משהו דרמטי. חולשה כללית ועייפות. בתחילה חשבתי שמדובר בצינון או במחסור בשעות שינה וכך, לטובת האלימינציה, ניגשתי ביהירות לארון התרופות ושלפתי בדיקה ביתית. לתדהמתי עלו בהתרסה שני פסים ברורים. בתחילה סברתי שהבדיקה מקולקלת ושטרם עודכנה בכך שעל פי המיתוס אין באפשרותי להידבק. לכן שלפתי עוד מקלון שנשלח אל גרוני ואפי ושוב התברר שהנגיף לא סופר אף אחד וברוב כבוד הוא התיישב בגופי.

בתוך שניות ההאדרה העצמית שלי, שריחפה באוויר חודשים ארוכים - התפוגגה. לצד הבאסה וההיערכות המקצועית, שכללה ביטול של כמה ימי צילום ודחייה של ימים אחרים, הרגשתי מאוד לא אופנתי. התביישתי. עכשיו נזכרים? אם היה לי קצת יותר שכל, הייתי נדבק בימים שבהם הנושא בער.

לו הייתי נדבק בתקופה שהקורונה הייתה בשיאה, יכולתי לגרוף לייקים, להופיע בתוכניות אקטואליה ולעדכן את עם ישראל במצבי מדי דקה. הייתי זוכה לקחת חלק במצעד היומי אצל גיא פינס ובישראל בידור, ועשרות חבילות ופינוקים היו נוחתים בחיקי. כאמור, החמצתי.

הרגשתי כמו מי שנזכר לקנות פריט אופנתי באיחור של עונה. התהלכתי בביתי חפוי ראש, לא מהחולי אלא מתזמונו. כשחברים שאלו מה קרה, מלמלתי "קורונה", רק כדי לשמוע צחוק מתגלגל. במישור הרפואי הימים עברו בקלילות. לא סבלתי במיוחד, תודה לאל. אבל במישור הנפשי זה היה מפח נפש של גאווה רמוסה. איך מודים בפני כולם שגם בתחום הבריאות כשלתי בנוגע לטיימינג, שגם פה אני לייט בלומר?

בשעות כתיבת מילים אלו אני מסיים את הבידוד. מחר אשוב להיות אדם חופשי. רק אבקש מהציבור שרואה אותי לא לשאול למה נעדרתי בימים האחרונים ואיפה הייתי. 