מבחינות רבות, הפכה ישראל בשנים האחרונות לארץ שנגזלה מיושביה לא על ידי כוח זר, אלא על ידי הפוליטיקאים. מה שמטריד הוא שמדובר באנשים שהתואר והמעמד הללו אינם ראויים להם, והם הכתימו את משמעותם המקובלת. זו לפחות המסקנה שלי כאשר אני צופה בשידורים מהכנסת וקורא את הדיווחים על תוצאות ההצבעות במליאה.

המילה “נבחר”, על פי מילון אבן שושן, פירושה הוא “הטוב ביותר, מעולה”. אלא שאלו תכונות שאין להן שום קשר לרוב הגדול של מי שמאכלסים כיום את בית הנבחרים בישראל. בדיונים בכנסת אנחנו עדים בעיקר לוויכוחים ולגידופים, ועולה השאלה: איך הגיעו אנשים אלו למשכן הנועד מטבעו לייצג את אזרחי המדינה ויושבי הארץ? הרי אם חבר כנסת כלשהו היה צורח, מגדף ומנופף בידיים בפינת רחובות בעיר כמנהגו בכנסת, סביר להניח שעוברים ושבים היו מזעיקים את המשטרה.

בשנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70 הייתי כתב בכנסת. הרוב הגדול של חברי הכנסת אז היו בעלי עבר של שירות ציבורי, ונבחרו לכנסת לאחר קריירה ציבורית עשירה. הם שובצו ברשימות מפלגתם כי היו ידועים בתחומם. כמעט מכל נאום והתבטאות הורגשה דאגתם למדינה ולצורכי תושביה. הם לא התנזרו מגילויי כבוד ופרסום. אבל היה ברור אז שהמדינה, האינטרסים שלה וטובת האזרחים הם אצלם בעדיפות עליונה. הם היו פוליטיקאים במובן הכי חיובי של המילה.

אי אפשר לומר זאת היום על חברי הכנסת שעולים לכותרות בעיתונים ובטלוויזיה בארץ. חלקם עד לפני חודשים אחדים היו אלמונים בזירה הציבורית והפוליטית. מלבד בני משפחותיהם ושכנים במקומות מגוריהם, הציבור לא ידע ולא שמע על קיומם. למשל עידית סילמן, ניר אורבך, עמיחי שיקלי, ג’ידא רינאוי־זועבי או מאזן גנאים - אלו חברי וחברות כנסת שעתיד הממשלה תלוי ועומד באופן הצבעתם. חברותם בכנסת היא התחלת הקריירה שלהם. אך זוהי התחלה ברגל שמאל. התנהגותם, הצהרותיהם, ובמיוחד ההסברים המגוחכים לאופן הצבעתם, מוכיחים שהם חושבים רק על עצמם. הם מצטיירים כמי שהמדינה וצורכי אזרחיה בכלל אינם בסדר העדיפויות שלהם.