השבוע שמעתי סיפור ששרף לי את הלב. במפגש מרתק עם המוזיקאי חיים אוליאל, יליד העיר שדרות, הפלגנו למחוזות ילדותו, לישראל של שנות ה־60. עדותו סיפקה הצצה עוצמתית ומרגשת אל החיים הלא פשוטים שחיו אז בפריפריה. סיפור על פערים חברתיים שעיקרו מרקם היחסים בין אליטת הקיבוצים שסמוכים לשדרות, לבין הפועלים מעיירת הפיתוח.
אוליאל סיפר שכשנשארו תפוחים בבית האריזה שבו עבדו רבים ממשפחות העיר, החליטו בהנהלת בית האריזה שהיה בבעלות הקיבוצים לשפוך סולר על התפוחים ולקבור אותם עמוק באדמה. השמועה על מיקומו הסודי של הפרי האסור התפשטה בעיירה, עד כדי כך שלדבריו של אוליאל, עד היום רבים מבני גילו טועמים את טעם הסולר בכל פעם שהם אוכלים תפוח.
סיפור עצוב על תפוחים שמשקף את המציאות העגומה שהייתה בעשורים הראשונים להקמת המדינה, כשחלוקת המשאבים הייתה לא צודקת, כשהשכבות החזקות והממסד היו עיוורים למצוקותיהן של השכבות המוחלשות, שאף הואשמו במצבן. כשהמערכת הפוליטית בחרה ביודעין להחליש את החלש ולחזק את החזק, כדי לשמור על המבנה החברתי ומוקדי הכוח.
החברה הישראלית עברה שינויים חברתיים חיוביים רבים. חלק נכבד מעיירות הפיתוח הפכו בשנים האחרונות לערים שחוות תנופה ושגשוג, אך לצד ההצלחות חשוב לזכור שהדרך לשוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה עוד ארוכה.
ישנן בישראל עשרות אלפי משפחות שחיות מתחת לקו העוני, חלקן משפחות עובדות שמנסות להתפרנס בכבוד. הלוואי ויכולתי לומר שסיפורים שמשקפים פגיעה מכוונת בשכבות מוחלשות הם נחלת העבר, אך רפורמת התחבורה הציבורית שמקדמת השרה מרב מיכאלי, מספרת בדיוק את הסיפור הזה.
הבחירה של מיכאלי לקדם רפורמה שמורידה את מחירי התחבורה הציבורית לאוכלוסיות החזקות שמתגוררות במרכז הארץ, באמצעות העלאת מחירים חדה ולא מתחשבת לתושבי הפריפריה ולאוכלוסיות המוחלשות, היא פשיטת רגל מוסרית של מפלגת העבודה. קשה לפרש את עוצמת הניתוק שבחרה להפגין דווקא מיכאלי, שעומדת בראשה של מפלגה סוציאל־דמוקרטית הדוגלת במדינת רווחה וקידום של ערכי שוויון וצדק.
הרצון של השרה מיכאלי ליצור סדר והאחדה בתעריפי התחבורה הוא מוצדק. ישנם כיום 80 תעריפים שונים ולעתים לא הגיוניים, ואין ספק שנדרשת רפורמה. אבל מה שעוד יותר לא הגיוני הוא הדרך שבה בחרה השרה לסבסד את הרפורמה – על גבן של האוכלוסיות העניות בישראל.
מה שמקומם במיוחד בסיפור הזה הוא שהאוצר מוכן לתת את התקציב הנדרש כדי שהרפורמה תצא לדרך, כך שתושבי המרכז ישלמו פחות בעבור תחבורה ציבורית, מבלי שיעלו את המחירים בפריפריה, והשרה מיכאלי עדיין מתבצרת בעמדתה ומסרבת לתיקון הרפורמה.
ציבור נטול לוביסטים
מי שמנסה לגרום למיכאלי לתקן את הרפורמה, כך שלא תפגע בשכבות החלשות, הוא יו"ר ועדת הכלכלה מיכאל ביטון, יליד ותושב ירוחם, שמבין את משמעות הפגיעה והנזק באנשים שגם ככה מתקשים לגמור את החודש.
בשבועות האחרונים התקשורת ממסגרת את ההשתדלות של ביטון כסוג של מאבק פוליטי במיכאלי, ויש שטענו שהוא נשלח לחבל בשלמות הקואליציה, אף שהודיע שלא יסייע להפלת הממשלה. אנחנו חיים בתקופה עגומה שבה הפוליטיקה הפכה להיות חשובה יותר מהחיים עצמם. מרוב שישנם נבחרי ציבור פופוליסטים ואופורטוניסטים, איבדנו את היכולת לזהות זעקה אמיתית של נבחר ציבור שפשוט אכפת לו.
ביטון כבר הוכיח בשנה האחרונה שהוא בא לעבוד למען הציבור החלש נטול הלוביסטים. הוא נלחם בבנקים, מקדם את החוק למניעת ניתוק חשמל מחייבים, ואף הצליח להכפיל את המענקים למשתכרים בשכר נמוך. אבל עושה רושם שהשרה מיכאלי לא מתרשמת מהרצון של ביטון לדאוג לשכבות המוחלשות, מפרשת את התנהלותו כקרב פוליטי ובוחרת להחרים את דיוני הוועדה בנושא ומתעלמת בהפגנתיות גם מניסיונותיו של ראש הממשלה לקדם פשרה בנושא.
בן־גוריון שלח את תושבי הפריפריה ליישב את הנגב. עד היום הם משלמים את מחיר החלוציות והריחוק מהמרכז, ועתה דווקא נציגת מפלגתו היא זאת שמבקשת לנתק את הפריפריה מהמרכז.
כשבכל העולם מבינים שהמפתח למובּיליות נמצא בנגישות תחבורתית, בוחרת באופן מפתיע השרה מיכאלי להעלות את מחירי הנסיעה ברכבת מהפריפריה למרכז. כרטיס חופשי־יומי מירוחם לתל אביב הכולל נסיעה ברכבת, שעולה היום 36.5 שקלים, עומד לזנק ל־74 שקלים - התייקרות של יותר מ־100%.
מחיר נסיעה בודדת באוטובוס לתושבים באופקים, בית שאן, ירוחם, מצפה רמון, קריית שמונה, שדרות וטבריה, יזנק מ־2.3 שקלים ל־5.5 שקלים. העלאת המחירים הזאת יכולה להסתכם ביותר מ־100 שקלים בחודש לאוכלוסיות שכל שקל יכול להיות משמעותי בעבורן, וזאת בתקופה שבה ישראל מתייקרת בכל התחומים.
הרפורמה של מיכאלי מנסה לקדם רכישת כרטיס חופשי־חודשי שאמור להוזיל את המחיר, אבל רבים מתושבי הפריפריה אינם נוסעים למרכז הארץ מדי יום, אלא רק פעם או פעמיים בשבוע, ולכן הפתרון של רכישת כרטיס כזה אינו משתלם להם כלכלית והם ייאלצו לשלם הרבה יותר. בינתיים ראשי רשויות בפריפריה עתרו לבג"ץ בניסיון להעביר את רוע הגזירה, שצפויה להיכנס לתוקפה באוגוסט.
בעבור האוכלוסיות המוחלשות, התחבורה הציבורית היא הברירה היחידה, אין להם אלטרנטיבה. הם לא יכולים להרשות לעצמם רכישת רכב פרטי, מימון ביטוחים והוצאות דלק. הם קהל שבוי שגם ככה מקבל שירותי תחבורה ציבורית ברמה ירודה, תדירות נמוכה של קווים, מסלולים מאספים מייגעים ושעות פעילות מצומצמות ביחס למרכז.
במקום להציג רפורמה לשיפור מצב התחבורה בפריפריה, בוחרת מיכאלי להעלות מחירים. לא ברור מה מניע אותה להתבצר בעמדתה ולא לתקן את הרפורמה, בייחוד כשהאוצר מוכן לסייע. האם מיכאלי מבינה שקהל מצביעיה נמצא במרכז הארץ ולכן תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית פחות מעניינים אותה? האם זה הקרב מול ח"כ ביטון שיצא מפרופורציות, שאת מחירו ישלמו האנשים החלשים? או שייתכן שלשרה מיכאלי, שגדלה במדינת תל אביב, אין היכולת והרגישות להבין את עומק המצוקות שעמן מתמודדות האוכלוסיות המוחלשות בישראל? מקרה קלאסי של השבע שאינו מבין את הרעב?
זהו לא רק סיפור על רפורמה בתעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית. זהו סיפור שחוזר על טעויות העבר, בכך שהוא מאפשר פגיעה מכוונת וישירה בשכבות החלשות ובפריפריה. אני רוצה להאמין שהסיפור הזה יסתיים אחרת, מוטב שהשרה מיכאלי תבין שתושבי הפריפריה כבר לא מוכנים לאכול תפוחי סולר.
