אה עדנה לחטיארים. אחרי שבע שנות שתיקה הפציצה בוני רייט (72) עם "Just Like That", אלבום שהחזיר אותה ל־1972 ולצליל הבלוז הגרום, הרזה, המלודי והישיר שלה. לא חסרים לה גראמי ומאמי על המדף, אבל אחרי שנים רבות מדי בניסיון אווילי למצוא חן בעיני קהל שלא באמת אהב אותה ובהתרסה של אישה שחצתה את הים עם צוואר הגיטרה שלה, אומר האלבום "פאק איט", אני אשיר ואנגן מה שאני יודעת.
עבור מישהו שכותב את שמה בעברית כבר 40 שנה ולא פרץ את הסגר, האלבום החדש מוכיח שהחיים נגמרים בקבר ולא לפניו. קולה עדיין חם, עמוק, מרגש וחותך זכוכית והסטרטוקסטר שלה מותירה פצעי חדירה. אפילו האורגן הדומיננטי אינו מעצבן אלא עוטף את האלבום בזרועות תמנון רגישות.
"Downhill From Everywhere" של ג'קסון בראון נשמע כמו אנחת רווחה של פרוצדורה כירורגית בערמונית ששחררה חסימה יצירתית. אומרים שיוצרים מוזיקליים מתפרקים ממיטבם כשהם צעירים ואחר כך מתייבש מעיין היצירה שלהם. אבל בראון - זה כבר לא השיער השופע המסתיר את פניו בגל חינני אלא בלורית כסופה ומפורצת - מביא כאן זיכרונות של ימיו הגדולים שניתן למולל באצבעות.
רייט ובראון הם מהיוצרים שמעולם לא הסתירו את נטייתם הפוליטית לטובת שקט תעשייתי. שניהם מסתובבים הקיץ בדרכים, וזה לא יפתיע איש אם יחברו להופעה משותפת. אף אחד לא שר את "My Opening Farewell" של בראון כמו רייט, ואף אחד לא מבצע את "Angel From Montgomery" של ג'ון פריין שנכנע בשנה שעברה לקוביד, כמו שניהם ביחד.
מייוויס סטייפל הגיעה ב־2011 לאחד מאירועי החצות המוזיקליים באסם של ליוון הלם בוודסטוק. הלם, החלל האחרון בינתיים של "הלהקה", מת ב־2012 וההקלטה שכבה בכספת כדי שניתן יהיה לחשוף אותה בעיתוי הולם. לא מיותר לציין שהסטייפל סינגרס שרו ב"וולס האחרון" את "The Weight" המיתי שהשניים שרים שוב ב"Carry Me Home" החדש, הלם בקול ניחר מקרב המאסף שלו בסרטן הגרון.
אפילו ג'ון מלנקמפ, שרבים נפרדו ממנו בתוגה לפני כ־20 שנה, הפתיע באלבום מושחז המודע לאכזריותו של הזמן החולף, "Strictly A One־eyed Jack" שמו, שבו חובש מלנקמפ רטייה שחורה על עינו.
יכול להיות שזקנתי עגומה מזאת של הזולת, אבל לא עושים יותר טלוויזיה עבורי. או שאני מסרב להתחפש לצעיר חסר דאגה שמסוגל להתאשפז לבינג'ים ארוכים מול סדרות מדע בדיוני פוסט־אפוקליפטיות או על התחבטות של צעירים בסוגיות מיניות וניסיון לפתור אותן על המסך; כשם שאין לי יותר בטן לזומבים או אנשים חיים שמחקים אותם בהמצאת מיתות שונות המאתגרות את שיירי ארוחת הצהריים שלי.
אין לי התנגדות עקרונית לאמה תומפסון (בת 62 ואחרי ראיון מיוחד ב"ניו יורק טיימס") בלי תחתונים מתנסה במין אוראלי ראשון עם ג'יגולו המכונה ליאו גרנדה. אנשים מעל 60 מקיימים יחסים ולפעמים עושים על זה סרטים. סרט שלם על מי שזייפה אורגזמות עם בעלה המת שאף פעם לא היו לה ושיחות נפש עם הג'יגולו שהוא מין מרטין בובר של מין בתשלום, הוא השחתת זמן עבורי.
אבל לא אלמן אני; בשבוע שעבר עלתה ב־FX סדרה בשם "The Old Man" עם ג'ף ברידג'ס וג'ון ליתגאו. בזקן לבן, מצולק פיזית ונפשית, ברידג'ס - שניצח סרטן בקרב מתא לתא ושרד קורונה - הוא גמלאי CIA שלפני 30 שנה ניהל מלחמה פרטית באפגניסטן עד שעולמו מתהפך עליו והוא נמלט מידידו לשעבר ליתגאו, איש ה־FBI, הנשלח לפקד על לכידתו. שני פרקים אינם הסיפור כולו, אבל האופן שבו גורר ברידג'ס את עצמו, גופו מוטה קדימה, שיחותיו עם אשתו המתה ושני כלביו, הם השתקפות של כיצד אני מדמה את עצמי עוד כמה שנים. אני משקר: לא כמה שנים - עכשיו.
צריך להיות חירש, עיוור ומופקד על ביטול נכסי תרבות, כדי לא לזהות את נסיקתם המרהיבה של הזמרת והגיטריסטית סוזן טדסקי ובעלה הממלא פיו מים על הבמה ומלהטט כאף אחד לפניו בגיטרת סלייד, והמקום שהם תפסו בחור השחור בחלל שהשאירה קריסתן, אחת אחרי השנייה, של האחים אולמן, גרייטפול דד ו"הלהקה", שלוש מבכירות הרוק הקלאסי באמריקה.
Tedeschi־Trucks Band היא ההוכחה שמי שיודע להקשיב, פתוח ללמוד והמורים הפרטיים שלו היו ענקים רחבי כתפיים כמו בי. בי. קינג, דוויין וגרג אולמן, וורן היינז, בוני רייט, אריק קלפטון ואחרים וגם עשה את צעדיו המוזיקליים הראשונים בחברתם, מזהה לעתים את חובתו לשמור על הגחלת.
מי שהוריו קראו לו על שם דרק הפיקטיבי מהדומינוס (1970) והאולמנים העלו אותו לנגן איתם כשהיה בן 14 ודאגו מראש לסדרנים שירימו את לסתות הצופים מרצפת האולם, צימח כעת זקן ג'ינג'י, זנב־סוס בלונדיני עד ישבנו כגרג זצ"ל. אין טענות רבות מדי נגד הקביעה שהוא נגן הגיטרה הגדול של העת הזאת. רוב הזמן הוא חוגר "גיבסון SG" אדומה ובקבוקון זכוכית (18 דולר במרצ'נדייזינג) וברגעים מיוחדים, את ה"גיבסון Goldtop" של דוויין אולמן. מי שלא מאמין לי, יכול לחטט ולמצוא מה אומרים עליו קלפטון (שחִנו סר בעיניי עם נהמותיו הניאנדרטליות נגד חיסון לקוביד), סנטנה, גאי קלארק ואחרים.
לא צריך יותר ממפגש מזדמן בפסטיבל הגיטרות של קלפטון, שבו ישבו על ספסל בי. בי. קינג, טראקס, ג'ון מאייר וטדסקי. במקום הקקופוניה הרגילה, תרם כל אחד סולו קטן בתורו. אני תמיד תוהה כיצד מתברג מאייר לאירועים האלה, אבל אחרי הקטע של טראקס הרעיף עליו קינג מחמאות שהסתירו את השמש. הנ"ל חייך בביישנות כהרגלו. קינג היה בסוף חייו, ולמילים האחרונות שלו הייתה נטייה להישאר תלויות באוויר ולא להתפוגג. אז הוא השגיח בטדסקי שהייתה קצת מאחור, והניח לה להוכיח שלפעמים נישואים הם גם חבירה יצירתית ולא רק אהבת אמת והורמונים.
קריס קריסטופרסון וריטה קולידג' היו שם קודם. ג'ייסון איסבל (גיטרה) ואמנדה שיירס (כינור) אחרי. ג'ון קרטר אמרה שהעדיפה לחסות בצלו של בעלה ג'וני קש מאשר לנגן נגדו. אבל את המודל המוזיקלי של להקת רוק עם נטיית ריתם אנ' בלוז קשה, אימצו טדסקי־טראקס מדילייני ובוני, שבסוף שנות ה־60 ואילך היה מגנט שאליו נדבקו ג'ורג' הריסון, קלפטון, דייב מייסון, ליאון ראסל ואחרים ואחת ההצגות הטובות בעיר. וכמובן חוב גדול לאחים אולמן, שהעלו את טאדסקי לשיר את "Don’t Think Twice, it’s Alright" של בוב דילן.
בדרך לומר כמה מילים על "I Am The Moon" החדש והשאפתני שלהם, צריך להצביע בהתרגשות על נקודות ציון. כמו לומר ביושר שאחרי 52 שנות האזנה, "Layla" המקורי של קלפטון היא נמרה שאינה יכולה להפוך חברבורותיה. הקרדיט לגדולתו של הרגע המוזיקלי, כמו לחבירה החד־פעמית של השניים שהגדירו את מוטת הכנפיים של נגינה בגיטרה וגם הוסיפו לז'רגון את המונח גיבור־גיטרה, החליד מעט והאוזניים אינן עוברות לדום כמו פעם. ב־2019, דקה לפני המגיפה, נבט במוחו של טראקס הרעיון להקליט את כל האלבום מחדש עם להקתו וחברים.
מכיוון שאינו שר, היה ברור שבנטל השירה תישא טדסקי עם קולה הגדול, הוורסטילי ורב־ההבעה. במקום שתי גיטרות רצה טראקס ארבע והזמין את טריי אנסטסיו ודויל ברמהול ה־2. אחרי חזרות הם הקליטו את האלבום בהופעה חיה, שאותו הפיצו רק ב־2021. ההופעה צולמה לסרט אבל טדסקי־טראקס אינם מהמהמרים גוזרי הקופונים.
השירים, כולם או רובם, עלו ליו־טיוב ולא באיכות של מישהו עם אייפון בירכתי האולם. אף אחד לא יחתום על קביעה כזאת במלואה, אבל הביצוע מחדש עם ארבע גיטרות וזמרים שונים, כולל חברי קבע בלהקה, מצא ל"ליילה" מקום בקרב קהל חדש, הזכיר לוותיקים למה התאהבו בהאזנה ראשונה וגם הבהיר שכמה מהשירים המחודשים עולים על המקור.
בגילו המופלג ואחרי שהבטיח לפני כעשור שהוא פורש מהופעות (הוא מסתובב כעול ימים, כולל ברויאל אלברט הול, ואין זכר לנזק שגרם החיסון לעצבים בידיו), לא מוותר קלפטון על זכותו לשיר את "ליילה" בכל הופעה. זה נחמד כשם שזה מתיש. כבר היה מי שאמר שקלפטון במיטבו כאשר מולו על הבמה ניצב גיטריסט מהקליבר שמכריח אותו להתעורר ולשלוף. לבדו הוא גולש לגריאטריה מנג'סת. עם "ליילה" המחודשת הניחו טדסקי־טראקס את אבן הפינה לאנדרטה לכבודם.
מי שניגן 15 שנה עם האולמנים ושנתיים עם קלפטון, ומציין בין ההשפעות המוזיקליות עליו את המובנים מאליהם כמו דוויין, קלפטון וגרג, וכן את סטיבי וונדר, ווילי נלסון וארת'ה פרנקלין וכולו בן 43, נדמה לפעמים שכתיבת השירים שלו מפגרת אחרי הווירטואוזיות. זה נכון רק בחלקו כפי שמוכיח "I Am the Moon" החדש, שהוא מה שמכונה אלבום־קונספט המכיל 24 שירים וייצא בארבעה חלקים במהלך הקיץ. לפעמים אנחנו קרובים אצל עצמנו, והפרויקט החדש חוזר למשורר הפרסי ניזאמי מהמאה ה־12 ולאפוס שלו "ליילה ומג'נון" שאותו כרה קלפטון ב־1970.
קלפטון עטף עם ניזאמי את אהבתו הנואשת לפטי בויד, אשת חברו ג'ורג' הריסון ("כאשר האלה שלי מכה באכזריות"), ואילו טדסקי־טראקס מנסים להתקרב למקור הרב־שכבתי בעזרת חבריהם ללהקה. יש שם שירי אהבה קורעים ומלודיים בהגשה שקטה, לצד קטעים אינסטרומנטליים המניחים לטראקס לחזור לנופים הישנים של נטיות הפיוז'ן הג'אזיות של האולמנים.
נגני גיטרה כקלפטון, בי. בי. קינג, הריסון ואחרים מנגנים במשפטים, הברות ואתנחתות המניחות להם לחשב לאן לשלוח את האצבעות על הצוואר. הם גדולים לשיטתם, אבל אין להם קשר ישיר להשראה עליונה; את הקו הפתוח לתת־ההכרה הווירטואוזית נטולת המחסומים שהיה להנדריקס, דוויין, סטיבי ריי ווהן, רורי גאלאגר וג'וני ווינטר.
טראקס הוא נגן אינסטינקטיבי קולח והוא מכיר את צוואר הגיטרה כמו שרועה עזים קווקזי מכיר את המרעה. כשהוא משווה בין הסלייד של קלפטון לאולמן, הוא מכיר בעובדה שבניגוד לאולמן, שנפרד לעתים קרובות מהסולם לטובת הרצף המהיר, קלפטון מחושב וצמוד לתווים. טראקס הוא ההכלאה האולטימטיבית בין השניים.
בעידן מוזיקלי שקטביו מחודדים ורחוקים יותר, טדסקי־טראקס הם פנומן נטול אגו שנראה לפעמים כנהנה במיוחד מביצוע שירים מוכרים בידיים חדשות. הם העלו חברים לנגן איתם את "Sweet Virginia" ו"You Can’t Always Get What You Want" של הסטונס; טדסקי שרה לבדה את "Angel From Montgomery"; הם מבצעים את "Helpless" ו"Alabama" של ניל יאנג; את "All Along the Watchtower" של דילן ואת "Everybody’s Talkin’" של נילסון. הם כנראה להקת הרוק החשובה והיצירתית ביותר היום באמריקה.
באין דוגמה טובה יותר לכמה פתוחים, ערניים ובחיפוש מתמיד לחיבור עבר והווה הם טדסקי־טראקס, מאשר קרקס הרוק'נרול שנקרא "Learning To Live Together" שהקימו ב־2015. בחיפושם המתמיד אחרי חיבורים מפתיעים וניסיון להפיח חיים במוזיקה המתויקת בהוויה הוותיקה כפריט ארכיאולוגי, הם חזרו ל"Mad Dogs & Englishmen", רוויו הרוק של ג'ו קוקר וחברים מ־1970 המתועד בסרט בעל אותו שם.
כפי שעשו עם "ליילה" ארבע שנים לאחר מכן, באותו אודיטוריום בווירג'יניה, הרעיון היה לנגן בהופעה חיה את כל האלבום הכפול שאיתו פדה קוקר את הדיבידנדים של הופעתו בוודסטוק. ללא תקיעת חצוצרות וגלגול תופים, התגנב האירוע לתודעה, הוקלט, צולם ונכנס להקפאה.
לפי טראקס, הרעיון החל להתגלגל כמה שנים קודם לכן, כאשר ג'ו קוקר עדיין חי. טראקס גישש בכיוונו של הרוקר הבריטי עם העוויתות האפליפטיות בניסיון לגייס אותו לביקור חוזר. האלבום היה הריכוז האולטימטיבי של מיטבו של קוקר, ו"הסקפטיות הבריאה" שבה הגיב לא הפתיעה. למרות אחד הקולות הנדירים והאדירים ברוק, שנותיו המאוחרות לא היטיבו עם קוקר. בהמשך ניאות להקשיב לליהוק ורשימת שירים ראשונית, אבל הוא נסוג וניתק מגע. מה שטראקס וחבריו ללהקה לא ידעו, קוקר נאבק בסרטן ומת בדצמבר 2014.
מההרכב המקורי נותר ליאון ראסל, מפלג אוקלהומה (ג'יי ג'יי קייל ואחרים) של הרוק האמריקאי, שעיבד, גייס, הפיק, שר וניגן בכל מה שמשמיע קול במופע המתגלגל. בעקבות וודסטוק לא נח קוקר לרגע והטיל על ראסל לתת לו הוראות הפעלה; בסרט הוא נראה כמי שעומד להתמוטט כל רגע משחפת. טראקס גייס את ראסל, ששערו וזקנו האפורים כאדם צעיר היו עתה כפסגת הר מושלג שנעזר במקל הליכה; "יהיה כיף", אמר טראקס לראסל, "הרכב הלהקה שלנו מבוסס על מה שראינו בסרט".
השניים הצליחו להביא את ריטה קולידג' ("דלתא ליידי" המיתולוגית), שזיכרונה האישי מ"כלבים שוטים" היה מוצף דם רע; את הזמרת קלודיה לאניר; את הקלידן כריס סטיינטון, את הגיטריסט של "טראפיק" דייב מייסון, שהילתו המיסטית החלידה, את דויל ברמהול ה־2 שמרבה לנגן עם קלפטון ואחרים.
הרוויו המקורי הופיע 48 פעמים ב־48 מדינות באמריקה והיה אישוש לתיאוריית הכאוס ברוק'נרול. כמו "Rolling Thunder" של בוב דילן, הרעיון היה להקיף את הנגנים בבני משפחה וחברים ולהניח לאחד להתפלל בעברית ולאחר להכין חביתות ל־100 איש. ממרחק של 45 שנה היה צריך סיאנס כדי להקים את ההרכב המקורי. השלד המוזיקלי היה להקתם של טדסקי־טראקס, כולל כלי נשיפה, קלידנים ומתופפים לצד שתי הגיטרות של הזמרת ובעלה רב־המוניטין; נגן הבס קרל ראדל מת.
גם הסקסופוניסט בובי קיז. המתופף ג'ים גורדון שהיה חבר באותה שנה בהרכב של "דרק והדומינוס" - וכתב את הקודה, קטע הפסנתר המהורהר ורב־ההבעה אחרי דו־קרב הגיטרות האפי בין אולמן וקלפטון - לקה בסכיזופרניה וריצה מאסר עולם בכלא אחרי שרצח את אמו בסכין, מה שלא מנע מטראקס להרהר באפשרות להציע לו להשתתף; לא ברור כיצד זה היה מתאפשר אבל לא הגיע לכלל בירור.
בנטל השירה נשאה וסוזן טדסקי, בעזרת כריס רובינסון מ"Black Crowes". מושג מסוים על האנסמבל המקורי נתנה קולידג' כאשר סיפרה על הבוקר שבו ירדה ללובי של המלון וגילתה להפתעתה שכולם היו שם לפניה. כאשר שאלה אם החמיצה את הקריאה לעלות לאוטובוסים, נאמר לה שלא; ההמון הגדול היה בדרך לבית חולים לקבל זריקת פניצילין נגד עגבת. ראסל שהשתתף בעריכת הסרט המקורי, 300 שעות מצולמות, נזכר בשעות רבות של קטעי עירום בבריכה שנשמטו בעריכה. ראסל מת שנה אחרי המופע.
טדסקי־טראקס לא חיכו למופע ההיסטורי כדי להכניס לרפרטואר שלהם שירים מ"כלבים שוטים". את "The Letter" הנפלא שרו זה מכבר, כמו גם את "The Weight" ו"Cry Me a River". ג'ו קוקר היה אחד הפרשנים הגדולים וחתום על גרסאות הכיסוי היותר יפות ברוק, וזה גם ייחודם המרגש של טדסקי־טראקס, בעיקר נוכחותה וקולה המיוחד והרבגוני של טדסקי.
קוקר התמוטט בעקבות מסע ההופעות המקורי. קולידג' זוכרת אותו נוטל כל כדור שמישהו נתן לו בדרך לבמה, "נגד כאבי הצוואר שלו", לדבריו. מי שצופה בסרט מזהה את מבטו המזוגג של קוקר ופניו השמוטים; לא היה לו מושג מה לקח ומה תהיה ההשפעה: דאון, אפ, אחורה או הצדה.
קוקר חזר לאנגליה עם 862 דולר בכיסו. לבכורת הסרט בלונדון לא הגיע. במקום זאת הוא יצא לשוטט באיים הבריטיים במכונית. גם הפרידה מקוקר עם מותו, אותן חבצלות (נקרולוגיות כתובות מראש), הייתה אגבית משהו. אף אחד לא הצליח לגייס את מנת הכבוד שהגיעה לאחת מאושיות הרוק הגדולות.
עיקר כוחה של מוזיקה שאנו אוהבים הוא בעובדה שהיא תמיד בהישג יד. בלי להמשיך ולהוסיף לה את הנדבכים החיוניים להמשכיות, טבעו של הטעם האישי שבסוף הוא מואס במחזור זיכרונות. טדסקי־טראקס הם אחת ההבטחות להשאיר את הנרגנים בינינו בחיים, מתים מסקרנות.