בוקר אצלנו בבית זה בית משוגעים אמיתי. מועדון קרב. בסביבות רבע לשש אחת הבנות מתעוררת, ואז הכל מתחיל. אם הגדולה קמה, יבקעו מחדרה צעקות עולות ויורדות בטון של סוור טורקי ובעוצמה של פצצת אטום, שבהן משולבת המילה ״אבא״. אחרי שלוש פעמים רצופות שתזעק בשמי השני, ומחשש שהעוצמה תעיר את השכנים ובאי העיר, אקום במהירות הבזק, עד כמה מהר שיכול גבר בקצה שנות ה־40 של חייו לנוע, ארגיע את הילדה ואביא אותה למיטתנו, שהיא לא רחבה במיוחד (כשרכשנו אותה, אשתי טענה שמזרן גדול מדי הוא מתכון להרס הזוגיות, ומאז אני ישן בקצוות).
אם השם לצדנו, יחלפו דקות ארוכות עד שהקטנה תקיץ וכך בינתיים ניהנה משלווה ומעוד כמה דקות של נמנום. סוף העידן המתוק מגיע עם סדרה של מלמולים ופרצי בכי מכיוון החדר של הקטנות. בצר לו, אחד מאיתנו יפסע למוקד הרעש וגם הסחורה השנייה תובא למיטה. מרגע זה, על הסדינים והמצעים יתנהל מאבק אלים וקשוח שיצמח לתגרה רבתי שכוללת מכות, בעיטות מספריים, משיכות בשיער וזינוקים שבקצה שלהם חבטת מרפק.
באופן הזה מתחילים הימים שלנו בשנה האחרונה. אין יותר לקום בשעה תשע, ברוגע. הכל על טורים גבוהים. להיסטריה הכללית הזו נוספו השבוע גם האשמות של אשתי יש מאין. פתאום כמעט מדי בוקר היא קמה עם פרצופי איכה מרושעים שמופנים כלפיי. ״מה קרה, למה את כועסת?״, שאלתי. לא זכרתי שעשיתי שום דבר פסול בלילה שלפני כן, להפך. הייתי נחמד, קשוב ומאופק ובקיצור נעתי בהכנעה מהרגע ששבה מהעבודה.
״אני בהריון״, השיבה אשתי. ״איזה יופי, מתי עשית בדיקה?״, מלמלתי המום. לא זכרתי שהייתי חלק מאירוע כזה. מצד אחד שמחתי והתרגשתי על קיומה בשלישית של מצוות פרו ורבו, מצד שני הבנתי סופית שכנראה עד גיל 70 לא אשן לילה אחד רצוף. ״אני לא באמת בהריון״, הוסיפה ורוחי שבה אליי מהולה במעט אכזבה, ״חלמתי שאני בהריון. זה היה כל כך מוחשי ומפחיד ומבחינתי אתה אשם״.
עוד לא הספקתי לעכל, וכבר נדרשתי לבלום בעיטת בננה שכיוונה מיכאלה לעבר הלחי של אמי הקטנה, שלמרבה הצער לא מבינה שזה הזמן המתאים ביותר להתחיל בלימודי קרב מגע. ״אשם? לא עשיתי כלום״. זו נראתה תשובה הגיונית באותו הרגע. ״לא משנה", הפטירה זוגתי. "למה הכנסת אותי להריון בחלום?״.
ככל שהשיחה התפתלה, הבנתי עד כמה הינה נעדרת היגיון. נוכחתי לדעת שרמת הזעם שאהובתי הפנתה אליי בגלל רגע בדיוני שמעולם לא נטלתי בו חלק, מגיעה לאזורים מסכני חיים. בתום סיבוב קפה וכמה נהמות מאיימות, מצב הרוח הרע עבר לה. שוב חזרתי להיות הבעל הטוב, במדרג הקשוח שבנתה. זה המצב, לפחות עד הבוקר הבא.
בחלוף יממה, באותו המקום ובאותה השעה, ממש כשהקטנה מרטה את השערות מפדחתה של הבכורה, שותפתי שוב תקפה אותי בעצבים בלתי נשלטים. ״בגדת בי אתמול״, קבעה נחרצות. ״איך, הייתי כאן כל הלילה״, התחננתי על נפשי. ״למה בגדת בי? מה, אני לא בת זוג טובה, אני לא אמא טובה, מה עשיתי לך שזה מגיע לי?״. חיטטתי בקצה הדעת כדי לנסות לפענח אם בדרך מסתורית יצאתי מהבית אחר חצות, ובשקט וביעילות איתרתי פרטנרית ותיניתי איתה אהבים. ״את מושלמת ואת טועה, מותק שלי. לא זזתי מהמיטה״. מה שנכון לאותו לילה ובאופן כללי לרוב הלילות, הרי אנוכי בטטה מצויה. ״אולי שוב חלמת?״, הצעתי, כבר עתיר ניסיון. ״חלמתי, אבל קמתי עם תחושה שזה היה אמיתי ממש״.
שתינו קפה, לקחנו את הבנות לגן והכל חלף כלא היה. נשמתי לרווחה, באופן זמני. בלילה הבא הגיע תורי לחלום. בחלומי הייתי ראפר. ראפר ברמה של טונה לפחות. ליהטטתי במילים ובמלודיות ואל מול אלפים לא הפסקתי לחרוז ולזמר. זו הייתה הזיה יפה, מלאת עונג. לרגעים לא הייתי חטייאר בן 50 אלא איילה קלת רגליים, עם מעריצים ומעריצות. כל האירוע נארז בקליפ גרפי לוהט ופרוע, שהעצים את הפנטזיה. התעוררתי עם הישמע קול הבכי של דור ההמשך, כשבראשי נשמעים צלילים מופלאים שמעשית מעולם לא פרצו את המתחם של מוחי.
כשעיניי נפקחו לחלוטין, שיתפתי את אשתי בהתלהבות. ״חלמתי שאני ראפר, את לא מאמינה איזה שירים הרבצתי״. היא הביטה בי כבאימבציל גמור. ״אולי תפסיק לבלבל בשכל״, חרצה בזעם, ״צריך להלביש את הבנות. היום תורך. באמת אתה והחלומות שלך״. מוכה וחבול הלכתי לבחור להן חולצות ומכנסיים לגן והבנתי שפתיחות היא כנראה עניין חד־צדדי. את החלום הבא אשמור לעצמי.