לו הייתי צריך לזקק את יחסיי המורכבים עם עולם הקולינריה במשפט אחד, הייתי אומר: "אני ניר קיפניס, ואני מכור לאוכל". תכף נדבר על ההתמכרות, אבל קודם כל - לא דיברנו עוד על אהבה. לכן כדאי לציין שאני אוהב מאוד אוכל. עד לפני כמה שנים הייתי יכול להעיד על עצמי שאין בעיר הזאת (תל אביב) שף שאיני מכיר באופן אישי, ושאין סיכוי שמשהו התווסף לתפריט הטעימות של מסעדה נחשבת מבלי שאדע.

גם אם אני מגזים מעט, אני לא משקר: חלק גדול מזמני, ממרצי ומממוני הוקדש לאוכל טוב - ומיותר לציין שגם הקילוגרמים העודפים שלי נצברו בגללו. לא מדובר רק במסעדות. כי כמו התמכרות, גם זו הפכה לטוטאלית מיום ליום: הייתי מסוגל לצאת לסיבוב חומרי גלם שמתחיל עם הירקות והפירות הכי טובים, לעבור מהם לגבינות והלאה לדגים ולבשרים, והכל במסלולי ליקוט שסללתי לאורך השנים. לפני ההתפוצצות הקולינרית של השנים האחרונות, היו פעמים רבות שבהן מצאתי את עצמי עומד בתור עם מיטב השפים בירקניות, קצביות ומעדניות, שעם הזמן יצא שמעם למרחוק.

את שוק לוינסקי, היום מתחם של תיירות קולינרית מכל רחבי הארץ, "גיליתי" כבר לפני כ־30 שנה - כשאדון מתי, זכר צדיק לברכה, היה עומד ליד ברז הבירה ומקבל כל לקוח בברכת: "איזה ביוף זרק אותך החוצה, יא עכברוש!" (וזה לא רק הביוב שהפך לביוף, אלא גם העכברוש בחולם מלא שהפך לשורוק).

לצערי, המשקל, שלא סולח ולא שוכח, לא נשאר אדיש לתאוות האכילה שלי. על חלקה פיציתי בשגרת אימונים לא רעה, אבל עם השנים והמחויבות הגוברת לקריירה, אפילו היא לא יכלה עוד לחדוות האכילה. אז מה השתנה בפעם הזאת? כנראה שנמאס לי: לא רק מהמשקל, אלא בעיקר ממערכות יחסים לא מספיק מתגמלות בחיי, מאנשים שדורשים ממני המון אבל מחזירים כה מעט בתמורה, והחלטתי לפתוח פרק חדש בחיי, זה שבו אטפח תחילה את מערכת היחסים עם מי שהכי חשוב לי להשקיע ביחסים עמו: כלומר עם עצמי. יכול להיות שיש מי שהגישה הזאת תישמע להם מעט אגואיסטית, או לכל הפחות מרוכזת בעצמה ועל כך אין לי אלא לענות: נו, אז מה, לא מגיע לי?

איך כל זה קשור לאוכל? אני יודע שהטרנד היום הוא הכלה וקבלה עצמית, אבל אני כנראה ממודל מיושן יותר, מהעידן שבו לשמנים לא הייתה לגיטימציה לחבב את עצמם. במילים אחרות: הייתי מוכרח להעיף לא מעט משקל עודף כדי שאוכל לזכות בהערכתי מחדש. שטחי? אולי, אבל מהלב.

אני לא איש של דיאטות מסוג כזה או אחר. הטריק היחיד לדידי עבור מי שרוצה לרדת במשקל, הוא גם זה שעומד בבסיסן של מערכות יחסים מוצלחות: היכולת לדעת מתי לסתום את הפה. קל להגיד ופחות קל לבצע, במיוחד כשכולם סביבך יודעים שאתה פרטנר תמידי לדייט קולינרי. אבל אני נחוש. לא עוד דיאטה אלא יותר כמו שמכורים מעידים על עצמם, גם אם נגמלו לפני 30 שנה - תמיד אהיה מכור לאוכל, גם אם אפחית עשרות קילוגרמים ממשקלי ואשמור על ההישג עד ליומי האחרון.

אומרים שעם האוכל בא התיאבון, אבל מסתבר שגם להפך: עם הירידה בתיאבון ירדה אצלי האהבה לאוכל וסופי שאיבדתי את חדוות הבישול. כתבתי כאן בעבר על ההתמכרות הבריאה יותר שלי, בכל הקשור לאוכל: ההתמכרות לעבודת המטבח. למשל ימי שישי שלי שמתפתחים לאטם משופינג (של אוכל כמובן) למרתון בישולים, שמסתיים רק לקראת שעת הארוחה. זה לא רק האוכל כמובן, אלא גם ואולי אף יותר, ההכרה ששולחן ערב השבת בביתי הפך למדורת השבט הקטנה שלנו, המקום שלא משנה באיזה מצב רוח הגענו אליו, כמוהו כקו המשווה.

אבל בשבוע שעבר, כשכבר כמעט השלמתי עם אובדנה, היא חזרה הביתה, אהובתי חדוות הבישול: אחרי כמה שבועות שבהם מצאתי כל מיני תירוצים כדי להמעיט בבישולים, נכנסתי למטבח היישר מחדר הכושר - ולא יצאתי ממנו עד שידעתי שכאשר אניח את התקרובות על השולחן, יצטרך כלי אחד להיות תמיד בידיו של מישהו, מפאת חוסר מקום.

בהתחלה היה לי מוזר שחלק מהמנות לא נאכלו עד תומן (לא משום שהיו רעות חלילה, אלא בגלל הצריכה המוגבלת שלי) או שהסלטים מחזיקים יותר מיממה במקרר, כי כבר אין מי שיחסל אותם בשבת בבוקר, עם שאריות החלה מאמש, אבל אני מתרגל.

מתרגל ובעיקר זוכר להציץ במראה: כי במושב האחורי עדיין מתרווח קיפניס השמן, מחכה לרגע אחד של חוסר ריכוז מצדי כדי להסיט את ההגה לעבר המקרר. מתרגל ומשנן: אני ניר קיפניס, מכור לאוכל, נקי כבר משהו כמו שבעה שבועות, ובעיקר יודע שאהיה חייב להשמיע לעצמי את המשפט הזה מדי יום, גם בעוד שבע שנים.