ראש ממשלה שטס לביקור מדיני בחו"ל במהלך קמפיין בחירות הוא מחזה מרתק. מכיוון שבשלוש השנים האחרונות הבחירות התרבו ולא פחות מהן – הביקורים המדיניים, מאגר העיתונאים בעלי הניסיון הייחודי בתחום זה התרחב משמעותית. אתם פוגשים ראש ממשלה שנקרע בין חובותיו ומשימותיו המדיניות לבין הפיתוי לנצל את הנוכחות המכובדת של עיתונאים ממיטב כלי התקשורת כדי לפצוח בהופעה פוליטית שהיא חצי תדרוך אוף רקורד וחצי מופע קמפיין.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
הכל הופך לעניין של עיתוי. כל ביקור שכזה מתרחש מסורתית בצל החשד התמידי שמא ינצל ראש הממשלה לצרכיו הפוליטיים את הבמה המדינית שעומדת לרשותו מתוקף תפקידו. לא רק ביקורים בחו"ל, אלא גם פעולות מדיניות ואף ביטחוניות שאושרו על ידי ראשי הממשלות סמוך לבחירות, מסומנות אוטומטית כ"אקטים פוליטיים לצורך שדרוג אלקטורלי". רק נזכיר כי על אף ההכחשות, ראש הממשלה מנחם בגין לא לגמרי הצליח לשכנע את הציבור כי תקף את הכור הגרעיני בעיראק דווקא ערב בחירות 1981 לא מתוך שיקול אלקטורלי.
כאשר בספטמבר 2019, שבוע לפני הבחירות לכנסת ה־22, המריא בנימין נתניהו לעיר הרוסית סוצ'י להיוועד עם הנשיא פוטין סביב התיאום הביטחוני והמצב בסוריה, לא רק העיתונות הישראלית (אותה "תשקורת עוינת" שבעיני נתניהו והליכוד היא יעד לקמפיין בחירות בפני עצמו), אלא גם הכתבים הרוסים שבאו לסקר עוד פגישה מדינית של פוטין, היו משוכנעים כי הנשיא שלהם משמש כניצב בקמפיין בחירות של ראש הממשלה הישראלי.
גם נתניהו עצמו היה הופך בביקורים שלקראת הבחירות לידידותי ולנגיש מבחינת התקשורת. הסיבובים המסורתיים שלו במהלך הטיסות, כשהיה יוצא מהמחלקה הראשונה אל שורות הכתבים לשיחות "שלא להקלטה ולא לייחוס", היו לרוב פוליטיים. בעוד הנושאים המדיניים, כלומר מהות הביקור, היו נדחקים הצדה ונשארו נחלת דוברוּת משרד רה"מ.
בפועל, המנהג הישראלי החביב לחשוד אוטומטית בראש הממשלה כמי שמנצל את המשאבים המדיניים לצורכי בחירות, אינו תואם את המציאות בשטח. והמציאות היא שהמצב המדיני כמעט אף פעם לא קבע את העתיד הפוליטי של ראשי ממשלות. כמו שמצב מדיני מורכב לאו דווקא מהווה עילה להפסד בבחירות, כך גם ההישגים המדיניים, מרשימים ככל שיהיו, מהווים בונוס פוליטי יפה ותו לא. מה שקובע באמת הוא הזירה הפנימית. לשם ראש ממשלת ישראל מכוון גם כשפיזית הוא נמצא במטוס בדרך לבית הלבן, לנאום בקונגרס או לפגישה בארמון האליזה.
כך סברו העיתונאים שהתלוו השבוע לראש הממשלה יאיר לפיד בביקורו הראשון בתפקיד. הביקור החטוף, בקושי חמש שעות על הקרקע הפריזאית, הועבר ללפיד בתוך חבילת הירושה מנפתלי בנט. עבור בנט, הפגישה עם נשיא צרפת עמנואל מקרון תוכננה כעוד נקודה בשורה של ביקורים בין איחוד האמירויות לבין עצרת האו"ם בניו יורק בסוף ספטמבר. עבור לפיד הפך הביקור בצרפת ליריית הפתיחה בכהונתו כראש הממשלה, ממש בשבוע הראשון שלו במשרד רה"מ.
בהסתמך על ניסיון העבר, חלק מכלי התקשורת אף העדיפו לשגר למשלחת כתבים פוליטיים ולא מדיניים. חידושים גדולים לא היו צפויים שם: לא בנושא האיראני ולא ביחסי ישראל והאיחוד האירופי. גם התהליך המדיני לא ממש על הפרק. לעומת זאת, לשמוע את לפיד באווירה הפחות מוקפדת ומגבילה של "שיחת מסדרון המטוס" – דווקא זה נראה כנקודה המעניינת של הביקור.
אבל למציאות הייתה דינמיקה משלה. אם נתניהו בתקופת הבחירות היה מדינאי שבעצם תפקד כפוליטיקאי על מלא, לפיד כראש ממשלה מתעקש בתוקף להשאיר את לפיד הפוליטיקאי בבית. מי שיצא לעיתונאים במטוס היה לפיד המדינאי. הרבה פחות סחבק שיורה תשובות שנונות, הרבה פחות פוליטיקאי שזוכר היטב איך לדבר עם העיתונאים כי הוא יודע מה הם מצפים ממנו.
הוא דיבר בקיצור, היה מרוכז ואפילו מכונס בעצמו. זאת על אף העובדה שמי שחיכה לקדם את פניו בארמון האליזה היה עמנואל מקרון, שנחשב לאחד מידידיו הטובים בזירה הבינלאומית. מסוג הביקורים שכולו רווח: הרבה מכנה משותף, פחות חילוקי דעות. ממש לא הפורמט של נתניהו־אובמה ערב הבחירות.
בונה גשרים
לפיד, כמובן, מודע לא פחות משאר המדינה לעובדה שהוזכרה פה קודם. לא החיוכים ולא החיבוקים הלבביים עם מקרון יסדרו לו וליש עתיד את המנדטים בקלפי. ההופעות המדיניות משרתות אותו לטווח הארוך יותר. הן בונות אותו, לבנה על לבנה, כמנהיג, כמישהו שהוא הרבה מעבר לפוליטיקאי מוצלח ומתוחכם שיודע לנהל מפלגה.
ראש הממשלה התחיל להשקיע בתדמית המדינאית שלו שנים לפני כניסתו ללשכה. במובן הזה ביקורו בפריז בהחלט יעשה את העבודה, כמו גם התחנות הבאות שבלו"ז: ביקור נשיא ארה"ב ביידן שיתקיים בשבוע הקרוב, הופעה בעצרת האו"ם בסוף ספטמבר ואולי עוד טיסות, פגישות והופעות שייכנסו לתוכניות שלו כראש הממשלה עד הבחירות.
לפיד טוב בהופעות פומביות. יש לו אנגלית זורמת, ובעיקר יש לו קרדיט ויתרון מול יריבו העיקרי באזורים שבתקופת נתניהו נחשבו לעוינים או פחות חשובים, כמו הדמוקרטים בארה"ב ומנהיגי האיחוד האירופי. הוא יתקבל בזרועות פתוחות בכל תחנה שהוזנחה על ידי נתניהו. לא בתור נקמה במנהיג הליכוד, אלא כי לפיד השקיע רבות בבניית הגשרים.
נתניהו, שבמשך כמה קמפיינים הקפיד למתג את לפיד כמתחרה ישיר, אף שבפועל לא הוא היה היריב המרכזי, מקבל הפעם באמת את לפיד – ועוד כראש הממשלה שכל האפשרויות המדיניות והפוליטיות עומדות לרשותו. יש להניח כי נאום באנגלית מול עצרת האו"ם בביצועו של לפיד צפוי להוציא את נתניהו מהכלים הרבה יותר מנאום האו"ם של בנט, שבתפקיד רה"מ רק הפסיד בלי להרוויח.
אך כל הבונוסים הנחמדים שבהופעות המדיניות עבור לפיד עצמו הם לא יותר מטקטיקה. האסטרטגיה שבה בחר מהרגע שבו נודע כי ייכנס לתפקיד היא להיות ראש הממשלה האידיאלי, לפי הספר, הכי נכון, כזה שלא טועה ולא מחפף בשום דבר ובאף פרט הכי שולי. בדיוק כמו שראש ממשלה צריך להיות.
בזמן שהוקצה לו בתפקיד יעשה לפיד כל מאמץ כדי להיות ראש ממשלה שעליו יאיר לפיד הפובליציסט יכול לכתוב טור "כך מתנהל ראש ממשלה טוב". אף שגיאה לא באה בחשבון, אף עיגול פינה. כל מה שלפיד – האזרח, הפובליציסט והאסטרטג – היה מצפה מראש ממשלת ישראל, לפיד ראש ממשלת ישראל ישתדל לבצע.
זה הקו, וזוהי השאיפה המסתמנת. לכן בין הפגישות הראשונות שקיים מיד אחרי החפיפה עם בנט, הייתה פגישה בנושא השבויים והנעדרים. לכן בני הזוג לפיד ארזו את המזוודה האדומה המפורסמת והגיעו ללון בבלפור, גם אם המעון הרשמי עוד רחוק מלהיות מוכן למגורים. בדיוק לכן בביקור בצרפת ענה לפיד לעיתונאים שביקשו לדבר פוליטיקה כי "על זה נשוחח כשנחזור ארצה". הפוליטיקה של יאיר לפיד אינה בעיסוק בפוליטיקה, אלא בניהול המדינה.
זה הקו שאותו נראה, לכל הפחות, עד סגירת הרשימות לכנסת, קרי עד אמצע ספטמבר. ואז, אחרי שהמפה תתבהר ואחרי שיחזור מעצרת האו"ם, ייגש לפיד בלית ברירה למלאכה הפוליטית. עד כמה לפיד הממלכתי יתרום לטובת לפיד הפוליטיקאי – נדע רק בתחילת נובמבר, אחרי המערכה.
