נעים וגם מרענן לראות ראש ממשלה לשעבר מסתובב עם רעייתו כאחד העם במשתלה ברמת השרון, קונה פרחים או עציצים לשבת, מחייך לכל עבר. ראיתי אותו, הוא לא ראה אותי. ההיכרות רבת השנים לא עודדה אותי לגשת אליו, לברכו, לזכות ממנו לחיוך ואולי גם לצ’אפחה כזיכרון לימים עברו, כי רק ערב קודם קראתי את מאמרו, ואם תרצו מסתו, בגיליון יולי של כתב העת “ליברל”.
חניך בית”ר, בן נחלת ז’בוטינסקי, ראש עיריית ירושלים שלחם בעוז נגד חלוקתה, שר בריאות מוכשר בממשלת שמיר, ממקימי קדימה עם אריק שרון, ראש הממשלה, אסיר בכלא – אלה אבני הדרך בחייו הציבוריים של אהוד אולמרט. אני זוכר אותו מתמודד בפריימריז של תנועת הליכוד בגני התערוכה. זה היה בערב גשום. נוטף טיפות מים, הוא עמד בכניסה לקלפיות, מחלק פלאיירים, טופח על השכם לכל מצביע ומצביעה, מתחנן לתמיכה, כמי שהמורשת הליכודית ומצע הליכוד טבועים בנפשו.
מאז כידוע מים רבים זרמו בירדן, וכמו כדי לאשר את מה שכולנו מכירים ויודעים - המהפך האידיאולוגי שעבר עד כדי נכונות למסור 97% משטחי יהודה ושומרון להקמת מדינה פלסטינית, תוך הסכמה גם לחילופי שטחים במסגרת המעט שנותר – בא עתה מאמרו ב”ליברל” לאשש את עמדותיו העכשוויות.
כזכור, רק “בזכות” רב המרצחים ערפאת נמנע המהלך הנורא, שהיה מציב את חמאס מזרחה לכפר סבא ופתח תקוה, ומציב סימן שאלה על זכות העם היהודי למדינה גם בקווי 67’. כמו הנסיגה המלאה מרצועת עזה, שאולמרט היה שותף ליוזמתה ולהובלתה יחד עם שרון, גם נסיגה מיו”ש לא הייתה מביאה לנו שלום אמת. היא רק הייתה עוד שלב בתוכנית הערבית המקסימליסטית, להמשיך במאבק בישראל, תוך הסתמכות על רפי רוח וחסרי אמונה בתוכנו, כמו אהוד אולמרט.
וזו כותרת המאמר בחתימתו, המתפרסם בכתב העת של מחנה השמאל: “משאבים לחינוך ולבריאות במקום לצה”ל ולכיבוש”. אצטט פסקה אחת מתוכו: “מדינת ישראל תצטרך לעשות את חשבון נפשה בעניין המרכזי והמהותי שיגדיר לתמיד את אופייה. האם נגזר עלינו להיות מדינה כובשת, השולטת בכוח צבאי על אוכלוסייה של מיליוני פלסטינים החיים תחת מכבש של גזירות, אפליות והגבלות, שימשיכו להזין את הגורמים הקיצוניים, הרדיקליים, שהם חלק ניכר ממנה, או שנחליט כי בנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות, הכלכליות והבינלאומיות עדיף לנו להיפרד מהפלסטינים, לסגת מהרוב המכריע של השטחים שאנו מחזיקים בהם ככובש בלתי רצוי, כולל מהשכונות הערביות בירושלים – שאף פעם לא היו באמת חלק היסטורי מהעיר שהייתה ותהיה לתמיד לב לבה של מדינת ישראל – ולאפשר לפלסטינים להקים את המדינה שהם רוצים וזכאים לה ולממש את זכותם להגדרה עצמית”.
משפטים כאלה יכולים היו לפרסם יאיר גולן, אחמד טיבי, זהבה גלאון, איימן עודה ושאר קיצוני השמאל. אבל חתום עליהם מי שהיה איש המחנה הלאומי, בן טיפוחיו של ראש הממשלה שמיר, האיתן באמונתו הציונית ובמאבקו על ארץ ישראל. את אולמרט, כמו גם צעירים אחרים בליכוד, מינה שמיר לשרים בממשלותיו כדי לרענן את הנהגת הליכוד ואת הרכב הממשלה.
שמיר תלה בהם תקוות שממנו יספגו עוד יותר את הדבקות בזכות העם היהודי על כל חבלי המולדת, תוך התנגדות מוחלטת להקמת מדינה פלסטינית בתוכה. עשר שנים חלפו מאז הלך שמיר לעולמו, ו־30 שנה מאז נסתיימה התקופה הברוכה שלו כראש ממשלה, שבה לא מסר סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל. אילו יכול היה שמיר לפקוח עיניו, היה מבין כי בעניין זה נכזבו תקוותיו. הסייחים בממשלתו הפכו רובם את עורם, מדברים במונחי “כיבוש”, היו לרודפי שלום תמורת נסיגה (כמעט) מלאה, נעשו חביבי השמאל. הגדיל להרחיק מכולם כמובן אולמרט.
לבד מהמהפך של 180 מעלות בדעותיו, אולמרט הוא מיריביו הגדולים של בנימין נתניהו. הוא לא יחסוך במילים כדי לנאצו. לכן הוא היה מתומכיה הגדולים של ממשלת השינוי, בירך על שותפות ערבית בממשלה זו, ויעשה הכל כדי שיאיר לפיד יעבור אחרי הבחירות ממעמד של ראש ממשלת מעבר לראש ממשלה לכל דבר. יש להניח שדבר זה לא יקרה, כשם שאי אפשר שייעקרו למעלה מחצי מיליון יהודים מיהודה ושומרון, משגשגים, מיישבים את חבלי המולדת ההיסטורית ומחזקים את ביטחוננו.
מדברים היום הרבה על עריקים מימינה. הם עשו זאת מסיבה אחת – נאמנות לעקרונות שבשמם פנתה מפלגתם אל בוחריה והונתה אותם. אבל יש גם עריקים מהאידיאולוגיה. ראש וראשון להם הוא מר אולמרט, שנעקר משורשיו. כשהבטתי בו במשתלה ההיא, הרהרתי בלבי: האם באמת אינך מבין, אהוד, שגם על רמת השרון לא יתפשרו הערבים? ד