אני יודע שזה לא מנחם איש אחרי עלייה של כמעט 10% במחיר החשמל, אבל לפעמים חייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה. גם אחרי העלייה הזאת מצבנו טוב יחסית לעולם מבחינת מחירי החשמל. משבר האנרגיה, שהוחרף בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה מכה בכל העולם, והוא מכה גם בישראל.
למזלנו, כפי שאני מדגיש כאן שוב ושוב, יש לנו הגז הטבעי - בשפע ובזול. לכן ההשפעה על עלות ייצור החשמל בישראל, כפי שרשות החשמל מדגישה, היא מוגבלת יחסית עקב העובדה שמרבית החשמל מיוצר בישראל על ידי גז מקומי, וזה מאופיין בחוזים ארוכי טווח עם מחירים נמוכים משמעותית מהעולם.
זה מצוין, אבל מה שרע הוא שחומר הגלם הנוסף שמייצרים איתו חשמל - הפחם - המריא דרמטית בעקבות משבר האנרגיה. לפחם יש עדיין נתח ייצור של כ־23%, ומכיוון שרוסיה היא אחת היצואניות הגדולות של פחם, המחירים נסקו בחודשים האחרונים בכ־140% ביחס למחיר שעליו התבסס העדכון של רשות החשמל בתחילת השנה.
זה הגורם העיקרי להתייקרות חשבון החשמל של הצרכנים - הפחם: מכ־50 דולר ופחות לטון פחם בתחילת 2020 המחירים המריאו ביולי לכ־380 דולר. זה זינוק מסחרר! תוסיפו את העלייה בשער החליפין בשיעור של כ־12% ואת מדד המחירים לצרכן שעלה ב־3% ותקבלו את סל הסיבות לעלייה בחשבון החשמל.
האם כשהמגמה תתהפך בפחם, גם מחירי החשמל יירדו? התשובה בעיקרון היא "כן", אבל בשביל זה קודם כל צריך שינוי מגמה. תזכורת: שום מגמה לא נמשכת לנצח נצחים.
2 נתוני מאקרו חודשיים הם לעתים מתעתעים, ותמיד צריך לבחון את המגמה על פני כמה חודשים, אך בכל זאת הם נותנים איזושהי אינדיקציה עם כוכבית. כאלה הם נתוני הנדל"ן לחודש מאי ונתוני הגירעון לחודש יוני. נתחיל עם הנדל"ן. מגמת עליית הריבית אמורה להתחיל לקרר במשהו את שוק הנדל"ן.
נראה לי שהסימנים לכך מתחילים לבצבץ: חודש שלישי ברציפות שמספר העסקאות בשוק הנדל"ן יורד; רכישות המשקיעים ירדו בחדות ב־26% בהשוואה לחודש מאי אשתקד, וגם משקל המשקיעים בסך העסקאות נמוך מהחודש המקביל אשתקד; כמו כן, מכירות הקבלנים במאי האחרון ירדו ב־16% בהשוואה למאי אשתקד. וזה אך טבעי: עליית הריבית בדרך כלל מצננת את הביקושים, ועכשיו נותר לראות איך זה ישפיע על המחירים בתקופה הקרובה.
בנוגע לגירעון, אחרי כמה חודשים רצופים של עודף תקציבי, ביוני נרשם גירעון של כ־1.5 מיליארד שקל. עם זאת, חודש יוני מאופיין עונתית בגירעון גבוה, ויוני השנה נמוך יחסית. מה שחיובי הוא שהכנסות המסים - פרמטר חשוב מאוד - ממשיכות לצמוח גם ביוני, ובסך הכל מתחילת השנה הן עלו ב־25%. עוד אינדיקטורים חיוביים: שוק העבודה לא עושה בינתיים סימנים של האטה, והוא חזר לרמות תעסוקה כמו אלה שנרשמו טרם משבר הקורונה, כאשר שיעור האבטלה במשק ירד ל־3.5%.
ושוב, כל הג'יבריש של נתוני המאקרו האלה, ברובם חיוביים, לא יכול לחפות על הכשל הגדול ביותר מבחינת האזרחים: המצב הכלכלי של המשק נראה טוב, גם אם יושפע מההאטה בעולם, אבל המצב הכלכלי של כל אזרח ואזרח הורע מאוד. על זה לא תקראו בניתוחי האוצר ובנק ישראל, המלומדים על אינפלציה, גירעון, צמיחה ותחזיות לעתיד.
3. עד כמה השמן (הסקטור הציבורי) השמין מאוד בשנים האחרונות? אפשר ללמוד מדוח שפורסם על חלקים מסוימים בסקטור הזה. תזכורת: בסקטור הציבורי מועסקים כ־750 אלף עובדים בגופים ציבוריים, בשירות המדינה ובגופי הביטחון. הדוח שפורסם לאחרונה לא מתייחס לשירות המדינה, אלא ל־400 אלף עובדי הגופים הציבוריים, כמו חברות ממשלתיות, שלטון מקומי, מערכת ההשכלה הגבוהה, התאגידים הסטטוטוריים והגופים הציבוריים במערכת הבריאות. אלו מהווים כ־55% מכלל עובדי המגזר הציבורי ומועסקים בכ־800 גופים נתמכים ומתוקצבים מתקציב המדינה. כמה נתונים מעניינים:
בגלל הקורונה מספר המשרות הכולל בגופים הציבוריים נותר ללא שינוי בשנים 2019־2020 לעומת גידול שנתי ממוצע של כ־3% בכמות המשרות בשנים 2015־2019. כאמור, שנת 2020 הושפעה רבות ממגבלות הקורונה, שכן היא כללה ירידה טבעית בביקוש לשירותים מסוימים בשל הקורונה, וזאת כנראה הסיבה לקיפאון בגידול במספר המשרות. אפשר להניח שעם חידוש הביקושים ב־2021־2022 הגידול במספר המשרות יימשך.
למרות הקיפאון בגידול מספר המשרות הוצאות השכר (עלות ההעסקה) של הגופים הציבוריים עלו בשנת 2020 בכ־2% "בלבד" לעומת עלייה ממוצעת של כ־4.5% בשנים 2015־2019. העלייה האוטומטית נובעת מהסכמי ההצמדות. מי יכול לחלום על בסקטור הפרטי על תוספות אוטומטיות של 4.5% לשנה בממוצע?
בחברות הממשלתיות מועסקים כ־55 אלף עובדים, ושכר הברוטו הממוצע עומד על כ־24.4 אלף שקל, כשסך עלות העסקה עומדת על כ־19 מיליארד שקל.
בשלטון המקומי מועסקים כ־192 אלף עובדים עם שכר ברוטו ממוצע של כ־11.2 אלף שקל ועלות העסקה כוללת של כ־26 מיליארד שקל.
במערכת ההשכלה הגבוהה מועסקים כ־55 אלף עובדים - השכר הממוצע עומד על כ־17.7 אלף שקל, ועלות ההעסקה הכוללת עומדת על כ־9.8 מיליארד שקל.
בתאגידים סטטוטוריים (תאגידי מורשת וכלכלה, תאגידי רווחה וכלכלה, תאגידים אזוריים וחקלאיים - בסך הכל 58 גופים) מועסקים קרוב ל־18 אלף עובדים בשכר ממוצע של כ־18.5 אלף שקל ועלות העסקה כוללת של כ־5 מיליארד שקל. מי צריך את כל התאגידים האלה? מובן שיש גופים, כמו בנק ישראל וביטוח לאומי, שאיש לא מפקפק בנחיצות שלהם, אבל בהחלט צריך לפקפק על רמות השכר שם, בייחוד של הבכירים.
באשר לשכר, משהו רע קרה מאוד לאוצר מבחינת השקיפות בשנים האחרונות: במקום רשימה מפורטת של בעלי השכר הגבוה אנחנו מקבלים ממוצעים של "בעלי תפקידים" או "בעלי שכר גבוה" בלי יכולת לדלות מידע ספציפי יותר. למה? כי באוצר החליטו להגן למעשה על בעלי השכר הגבוה ולהסתיר אותם.
בחרתי להביא כמה דוגמאות מכמה תאגידים קצת פחות מוכרים וקצת יותר מוכרים עם נתוני השכר הכלליים. לשיפוטכם.
האקדמיה ללשון העברית: חמש משרות "בעלי שכר גבוה" בעלות העסקה של כ־35 אלף שקל בממוצע לחודש.
האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: עשר משרות "בעלי שכר גבוה" בעלות העסקה של כ־36 אלף שקל בממוצע לחודש.
רשות הטבע והגנים: 18 משרות "בעלי שכר גבוה" בעלות העסקה של קרוב ל־42 אלף שקל בממוצע; 45 "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של כ־41 אלף שקל בממוצע לחודש.
יד יצחק בן־צבי: אין "בעלי שכר גבוה", יש 3.5 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר של כ־38 אלף שקל בממוצע לחודש.
בית דוד בן־גוריון: שני "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של כ־25 אלף שקל בממוצע לחודש.
המכון למורשת דוד בן־גוריון: שבעה "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של כ־21 אלף שקל בממוצע לחודש.
רשות העתיקות: שמונה "בעלי שכר גבוה" עם עלות העסקה של כ־40 אלף שקל; 18 "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של קרוב ל־52 אלף שקל בממוצע לחודש.
הרשות הלאומית לתרבות היידיש והרשות הלאומית לתרבות הלדינו, האקדמיה ללשון הערבית, המרכז למורשת ההתיישבות בגוש קטיף, הרשות לחילופי צעירים ונוער, מרכז מורשת ששת הימים, המרכז למורשת הדרוזים בישראל: עובדים מעטים בשכר לא משמעותי.
מרכז יצחק רבין לחקר ישראל: שישה "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של כ־39 אלף שקל בממוצע לחודש.
מרכז מורשת מנחם בגין: ארבעה "בעלי תפקידים" עם עלות העסקה של כ־36 אלף שקל בממוצע לחודש.
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: "בעל תפקיד" אחד עם עלות שכר של קרוב ל־43 אלף שקל ברוטו.
מכון התקנים: 67 "בעלי שכר גבוה" עם עלות שכר של כ־47 אלף שקל בממוצע לחודש; שמונה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־50 אלף שקל לחודש.
בנק ישראל (שימו לב לשכר): 345 "בעלי שכר גבוה" עם עלות שכר של כ־52 אלף שקל לחודש; 60 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־75 אלף שקל לחודש.
המוסד לבטיחות ולגיהות: 11 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר של כ־36 אלף שקל לחודש.
המועצה להשכלה גבוהה: "בעל שכר גבוה" אחד עם עלות העסקה של כ־36 אלף שקל; עשרה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־59 אלף שקל.
המועצה להסדר ההימורים בספורט: תשעה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של קרוב ל־66 אלף שקל לחודש.
רשות ני"ע (שנחשבת לאחד הגופים הציבוריים עם השכר הגבוה במדינה): 77 "בעלי שכר גבוה" עם עלות שכר ממוצעת של כ־53 אלף שקל; 17 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־68 אלף שקל.
קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים: שלושה "בעלי שכר גבוה" עם עלות ממוצעת של כ־43 אלף שקל; שמונה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של קרוב ל־60 אלף שקל לחודש.
רשות שדות התעופה: 580 "בעלי שכר גבוה" עם עלות שכר ממוצעת של כ־52 אלף שקל; שמונה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־86 אלף שקל.
הרשות לשיקום האסיר: תשעה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־33 אלף שקל לחודש.
הרשות לפיתוח ירושלים: 15 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־35 אלף שקל לחודש.
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (גוף מיותר לחלוטין): עשרה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־42 אלף שקל.
הרשות לפיתוח הנגב: ארבעה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־41 אלף שקל.
הרשות לפיתוח הגליל: שלושה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר של כ־34 אלף שקל לחודש.
הרשות הלאומית להסמכת מעבדות: שלושה "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־53 אלף שקל.
מפעל הפיס: 80 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־55 אלף שקל לחודש.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "בעל שכר גבוה" אחד עם עלות שכר ממוצע של כ־39 אלף שקל בחודש; 11 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־37 אלף שקל לחודש.
תאגיד השידור (זה ששואב מדי שנה מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור): 21 "בעלי שכר גבוה" בעלות שכר ממוצעת של כ־48 אלף שקל לחודש; 34 "בעלי תפקידים" עם עלות שכר ממוצעת של כ־45 אלף שקל לחודש.
ויש עוד ועוד, אבל זה בהחלט מספק. איפה הכסף? קיבלתם תשובה חלקית.
4 מי שמדבר על "משבר" בהייטק בעקבות הירידות בשווקים, מוזמן לקרוא את הדוח שפורסם השבוע על ידי רשות החדשנות. אכן, יש "האטה" בגיוסים לעומת השיא בשנה שעברה, ואכן נראה, כפי שהדוח מדגיש, כי אנחנו בעיצומו של שינוי כיוון הנוסף על המיתון המסתמן בארה"ב, על נפילת שוקי ההון ועל "ההתקררות" של שוק העבודה בהייטק הישראלי. אבל הטכנולוגיה תמשיך להוביל את הצמיחה הכלכלית, יהיו התנודות בשווקים אשר יהיו.
כמה נתונים מהדוח: הן הגיוסים והן שוק העבודה בשנת 2021 הגיעו לרתיחה. התוצאה הייתה גידול של 12% במספר העובדים בענף, המהווים כ־30 אלף עובדים שהתווספו למצבת העובדים. הצמיחה המשמעותית ביותר הייתה בחברות מקומיות שרשמו גידול של כ־14% במספר המועסקים, בעוד מרכזי המו"פ של חברות רב־לאומיות צמחו בכ־5% בלבד.
באפריל 2022 נאמדו כ־33 אלף משרות פתוחות בהייטק הישראלי - שיא של השנים האחרונות, כאשר כשני שלישים מהן משרות טכנולוגיות. הבדיקה של הנתון החשוב הזה נעשתה כבר לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה, משבר הסחורות בסין והתחלת הירידה בשווי חברות הטכנולוגיה בוול סטריט. מה שיפה בנתון הוא שהקפיצה המשמעותית הייתה במספר המשרות הפתוחות לתפקידים לא טכנולוגיים, שגדלו ביותר מפי שניים בהשוואה לשנים האחרונות.
הביקוש הגבוה מתבטא בניידות: הביקוש הגבוה לעובדים בא לידי ביטוי בשיעורים גבוהים של מתפטרים ובשיעורים נמוכים של פיטורים. במחצית השנייה של 2021 כ־10% מעובדי ההייטק בחרו לעזוב את החברה שבה עבדו, ובמקביל נמדדה ירידה חדה בשיעור הפיטורים ל־2.6%. שוב, ייתכן שהמגמה הזאת תשתנה השנה לאור ההאטה בגיוסים. החשש הוא שאם המיתון יחריף, אנו עלולים לראות בתקופה הקרובה גידול בשיעור הפיטורים בהייטק, בעיקר של עובדים חסרי ניסיון, עובדים במקצועות לא טכנולוגיים ועובדים עם הכשרה לא אקדמית. נקווה שזאת תהיה מכה קלה בכנף.
הכשרה: בפעם הראשונה נבחנו נתונים על הקשר בין סוגי ההכשרה לבין מקצועות ההייטק, ובפרט לתפקיד ראשון בתחום. הממצא הבולט הוא שהשכלה אקדמית היא עדיין שער הכניסה המרכזי להייטק. 80% מהעובדים בתפקיד טכנולוגי ראשון בתחום הם בעלי הכשרה אקדמית, כאשר שיעור זה גדל ככל שהחברה גדולה יותר. הקשר הזה חזק יותר ככל שמדובר במקצועות שנמצאים בפירמידה של המו"פ, כגון תפקידי החומרה והאלגוריתמיקה. עם זאת, הנתונים מראים כי בתפקידים מסוימים, כמו מקצועות ה־Data, ה־IT וה־QA יש אחוז ניכר של עובדים ללא תואר אקדמי במקצועות מדעי המחשב.
ההכשרה האקדמית: הדומיננטיות של האוניברסיטאות עודנה בולטת: יותר מ־60% מהעובדים הטכנולוגיים החדשים עם תואר אקדמי נכנסים להייטק עם השכלה אוניברסיטאית לעומת 36% בלבד המגיעים מהמכללות. יש לזכור כי בשנים האחרונות כמות הבוגרים של מקצועות ההייטק בשני סוגי המוסדות דומה. המסקנה: חברות מעדיפות בוגרי אוניברסיטאות.
נשים בהייטק: הדוח מגדיר את שילוב הנשים בהייטק כהחמצה. על פי סקר החברות, שיעור הנשים בחברות ההייטק עמד בשנת 2021 על 30% - בהחלט מספר נמוך.