לא פעם אני מגיע לכל מיני סדנאות כתיבה ומעביר שיעורים על כתיבה אישית. אם יש משהו שהצלחתי להתמחות בו עם השנים - מעבר להרס עצמי - זו כתיבה שבועית, אישית, לוחצת, אינטימית, בגוף ראשון. למדתי לפרק את חיי למקטעים של 700 מילים כל שבוע, שבהם אני פורק את הנעשה בראשי ואת המתחולל בלבי ובתמורה אני זוכה לטיפול פסיכולוגי בחינם.
לכתיבה האישית, אני מסביר לתלמידים בסדנאות השונות, יש ממש ערך טיפולי. כשאתה נדרש לכתוב את עצמך בטור אישי שבועי, אתה מתיישב אחת לשבוע מול המחשב ואתה נדרש להביט על עצמך ולסדר את החיים שלך בפסקאות ובשורות באופן מסודר וקוהרנטי ועל הדרך אתה זוכה לגלות מי אתה - מהם הדברים שאתה עושה שהופכים אותך לאדם שאתה ולמה אתה עושה אותם. בלי שתבין את זה, אין לך טור.
באמת שאלמלא הטור הזה הייתי עובר את חיי במין ריצת אמוק מרתונית בלי לעצור לרגע, להתבונן ולחשוב על הדברים. בכלל, אנחנו חיים בעולם שמאפשר לנו לחיות חיים שלמים בלי לחשוב אף לא לרגע אחד. העולם פולט לנו מידע מהנייד ברצף חדשות לא נגמר, שמתחדש כל חמש דקות ואנחנו חיים בין פושים של אפליקציות ומבול של תמונות ודעות שמטפטף עלינו מהרשתות החברתיות.
הזמן היחיד שאנחנו נאלצים להתנתק מצינורות ההזנה של הנעשה והמתרחש הוא כשאנחנו מגיעים לרופא השיניים, נשכבים על כיסא הטיפול ואין לנו גישה לשום מכשיר חכם ואין לנו ברירה אלא לעשות משהו שאנחנו לא רגילים אליו: לחשוב. לחשוב לבד. בלי תיווך של אתרים ואפליקציות.
אם אתה כותב טור אישי, אתה מוצא את עצמך באותו המצב גם כשאתה מתיישב לכתוב ואתה נאלץ להתחיל לחשוב על מה שעשית ומה שראית ולנסח את זה בצורה ברורה. הבעיה היא שאם אתה רציני אתה עלול לגלות על עצמך כל מיני דברים שלא יהיו לך תמיד הכי נעימים. אתה עלול להתיישב מול המקלדת, לחשוב על הדברים שעשית ועל הדברים שחשבת בשבוע האחרון, ולגלות שאתה הרבה פעמים לא מתחשב, אנוכי ולפעמים גם חנפן וצבוע ושאתה בכלל פסיפס של פגמי אופי. אתה עשוי לגלות שמה שאתה עושה שונה לחלוטין ממה שאתה חושב שאתה עושה.
וזו המתנה הגדולה שהכתיבה השבועית נותנת לך: היא מאפשרת לך לתקן את עצמך תוך כדי תנועה. יותר מזה, היא אפילו מאפשרת לך להבין מי אתה. באופן אישי לפחות, אני יודע שבלי העצירה הזו של הכתיבה פעם בשבוע הייתי חי את חיי במין בליץ בלתי נגמר שבו אני חולף על פני המציאות בלי לשים לב לשום דבר, נע מדבר לדבר בלי להסתכל על התמונה הגדולה, בלי להבחין ולאבחן מה הכעיס אותי, מה העציב אותי, מה שימח אותי, מה הדאיג אותי ומי הייתי. אבל אם אתה רוצה לעשות את זה כמו שצריך, אתה צריך לא רק להצליח לעצור ולחשוב פעם בשבוע, אלא גם להיות אמיץ.
״הכתיבה האישית היא לא לכולם״, אני אומר לכל מיני פרצופים שכותבים את מה שאני אומר בסדנאות, ״היא רק למי שמוכן לעלות על המתקנים הכי מפחידים בלונה פארק של הכתיבה. מתקנים שמחלקם אתה תצא עם סחרחורת קשה, אולי אפילו תקיא. מתקנים שתעלה עליהם ותרגיש שאתה לא בשליטה. זה ממש לא לכל אחד - לא לנשים בהריון, לאנשים שסובלים מלחץ דם גבוה ולאנשים שלא מוכנים להתבונן על עצמם מבחוץ בצורה רצינית ולגלות דברים. וגם לכתוב אותם אחר כך כמובן ולחתום בשם מלא. לא כל אחד מתאים לזה. יש כאלו שיהיה להם עדיף ונוח יותר להישאר מאחורי דמויות בדויות בתסריט או בפרוזה״.
זו עבודה מוזרה לכתוב טור אישי. אתה מלשין על עצמך מדי שבוע וחושף את עצמך ואת המחשבות הכי אישיות שלך. אז למה לעשות את זה? כי יש בזה משהו מן הגאולה. כי ברגע שאתה מסיים לכתוב אתה מתבונן במה שכתבת ואתה יודע שאומנם לא באמת נכחת בחייך במהלך כל השבוע האחרון, כי רוב הזמן היית בטלפון או שהקשבת לפודקאסט על חיי הנמלים האינדונזיות באוזניות, והתנהלת על אוטומט, אבל בדיעבד, במסגרת טור שיהפוך לעמוד בעיתון, הצלחת להיות ברגעים האלו, ממש לחיות אותם.
וגילית באופן כללי שאתה די אידיוט וחייך לא פשוטים ואתה עושה טעויות סדרתי, אבל לפחות בזכות זה יש לך על מה לכתוב. היתרון הגדול בכתיבת טור אישי שבועי במשך שנים הוא שכשקורים לך דברים גרועים בחיים, אתה יודע שהולך להיות קשה אבל לפחות יהיו לך חומרים נפלאים לכתוב עליהם. ככל שהדבר שאתה חווה יותר קשה וטרגי, בדרך כלל הטקסט עליו יותר משובח ועוצמתי. זה החוק הבסיסי של הכתיבה האישית.
קרו לי הרבה דברים בחיים, מצאתי את עצמי במכוני גמילה, בבתי עלמין, על מדרגות הרבנות, טעיתי טעויות איומות ושילמתי עליהן בגדול, אבל אלוהים - והארכיון של "מעריב" - יודע איזה טורים מעולים כתבתי בזכות זה.