אני יושבת וכותבת את הטור הזה בעיניים דומעות. נפש שאני אוהבת עד מאוד שוכבת עכשיו בבית החולים, מתנדנדת "בין החיים ל". "קשה לי", אמרה רגע לפני פינויה באמבולנס. אני לא יודעת מה יעלה בגורלה. בעיתון כמו בעיתון לא עומדת האפשרות לעדכן בו ברגע. הוא לא כמו האינטרנט שמחויב רק לרגע חולף. בנייר אין שום אווריריות. המילה יצוקה בו. כמאמינה גדולה בנסים, אני רק יכולה לקוות בכל לבי שדברים ישתנו לטובה.
יש לנפש האהובה הזו עוד תפקיד בעולם הזה, אני אומרת לעצמי, אבל יש עוד קול שמציץ לי מבעד לעורף ואומר: ואולי היא לא רוצה יותר? אולי די? אולי נגמר לה? היא ראתה הרי הכל. את העולם על טובו ועל רשעותו. ראתה ילדים, התברכה בנכדים ובנינים. היא ספגה את חומו ולפעמים כמעט עלתה באש שהחיים מציעים.
מכל הדברים כולם, דווקא למוות אין לנו שום דרך להיערך. איכשהו, הוא תמיד מגיע במפתיע, הנבל. גוזל מהצעירים את עתידם, ומהקשישים את עברם. על מות ילדים אני לא מסוגלת לכתוב. שאף אחד ואף אחת לא יידעו צער כזה איום ונורא יותר. רק זה לא.
גם אם מדובר באדם שבע ימים, חולה, מותש, מבואס, ממשיכים לאחל לו "רפואה שלמה". כן, אני יודעת, המוות הוא חלק מהחיים וכל הקלישאות האלה. אז אם הוא חלק מהחיים, ואם ככל שהחיים נוקפים כך הוא הולך וזולג פנימה לתוכם, איך קורה שרובנו לכודים בתוך שיחות שנשמעות אותו דבר בדיוק?
"אל תדברי איתי על האפשרות הזאת. אני לא יכול לשאת אותה", אומר לי חבר על אמו הקשישה. אני מבינה אותו. אני עצמי ישבתי ליד סבתי מרוסיה ז"ל והסתרתי מפניה את האמת, בזמן שכבר היה ברור לאן הולכים הדברים. זו הייתה רק שאלה של זמן. מעט מאוד זמן, ברמה של ימים. אבחון מאוחר, קוראים לזה בדוקטורית קלינית יהירה, ובשפתי, רשלנות פושעת.
היום אני חושבת לעצמי שאולי הדבר הנכון היה להגיד לה את האמת, לצאת איתה להתפרע עד כמה שגופה יכול היה לשאת, לערוך מסיבת פרידה יפה ולא לתת לה להינמק על רקע הטו־טו־טו, אנחות הסבל של החולים סביבה והריחות של המחלקה.
נדמה לי שרובנו חלק מהפסאדה הזו, שמסרבת לקבל את המוות. אני לא יודעת מה זה יותר: אחיזה בשל הפחד מפני השינוי, הפחד מפני הגעגוע, אגואיזם צרוף או הצד הילדי שחי ומתקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות בזמן הכתיבה הזו. אלמלא הקוראות והקוראים שכותבים אליי בשקט למייל מילות הזדהות בתגובה לטורים, אולי הייתי מוותרת על הכתיבה על המוות, וייתכן שעל הכתיבה בכלל.
אפיקורוס, שלצערי יצא לו שם רע במחוזות מסוימים, טען ש"במקום שבו אני קיים, המוות איננו, ובמקום שהמוות קיים, אני אינני". זו כמובן חוכמה לא מאוד גדולה. מישהו חזר משם אחרי פרק זמן ממושך כדי לדווח מה העניינים שם, במקום שמעבר לחיים?
אני מסתכלת בתכתובות שלי עם חברה שכבר איננה. הוואטסאפ שלנו נדמה כער. באחת מהן אני שולחת אליה שיר של טוביה ריבנר, "עולם מופלא":
"אֲפִלּוּ תִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד - הָעוֹלָם מֻפְלָא.
תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת-אֵיזֶה זָדוֹן!
אֲבָל עַד אָז - הָעוֹלָם מֻפְלָא".
היא כותבת לי "הקריאו לי, תודה רבה. מרגש", ומצרפת לב אדום, ואני עונה לה שאוטוטו נחזור לכבוש את מדרחוב שץ־בצלאל, אחר כך נעבור ליד השכונות הערביות, היא תביע חשש מרומז ואני אצחק עליה ששמאל שמאל, איך שהיא מגיעה לירושלים היא נבהלת. אני שולחת אליה בתכתובת אחרת מילות עידוד שבהן אני אומרת לה כמה היא גיבורה. בשום שלב היא לא משתפת אותי במצבה האמיתי. כלומר אני יודעת שהיא חולה, אפילו חולה מאוד, אחרי שהסרטן המניאק חזר אליה, אבל אני לא יודעת עד כמה היא חולה.
כל כך לא יודעת, שאני ממשיכה לספר לה סיפורים מטופשים על כיבוש הרחובות בירושלים ועל ערב שירים עבריים שבו אני מתקלטת, כך שהקהל נס על נפשו ומשאיר רק לי ולה את הבר, עזוב באשמתי, אבל עם מלא שמחה. שמחה שרק מי ששרות שירים של שייקה פייקוב והפרברים עם אלכוהול, יכולות להבין.
וכשמגיעה אליי מהוואטסאפ שלה הודעה על זה שזהו, היא כבר לא איתנו, אני לא מוכנה לקבל את זה. שתינו שיחקנו במשחק השקר. אני סיפרתי לה שהיא תקום, והיא לא גילתה לי שזה לא יקרה יותר לעולם.
כמו שבוודאי אפשר להבין, אני לא במצב רוח למסיבות, ודווקא משום כך אני רוצה להזכיר שכבר בימי הביניים במאה ה־11, שמואל הנגיד כינס את בני משפחתו סביב מיטתו וספד לעצמו על ערש דווי בקינה: "הנמצא ברעַי מר". אולי הוא עלה פה על משהו.