1.כבר שבועות שבתודעתי ממוקמת דמותם של ארבעה מבני ישראל המשרתים במילואים בצוות טנק. האחד מתנחל מיצהר, השני קיבוצניק מהשומר הצעיר, השלישי איש הייטק מתל אביב, והרביעי חרדי חוזר בתשובה. כשהם על מדים, באימונים, או חלילה במלחמה, הם יהיו נכונים להסתער נוכח פני אויב ולסכן עצמם עד חירוף הנפש. אף על פי שהתנהגות שכזו מנוגדת לטבע האדם, אני חושב שיש לי הסבר מצוין לשאלה מה מניע אותם, ומדוע יעשו זאת בתורם ובדורם כשהם מתחת לאלונקה הלאומית.
כשישתחררו ממילואים ויפשטו את המדים, ישנה סבירות גבוהה שהארבעה שהתקבעו בדמיוני יהיו משוסעים, מפולגים, מוסתים על ידי מנהיגיהם הפוליטיים או הרוחניים, ואחוזי שנאה איש לרעהו. הם יהיו עם מבטים של שנאה בעיניים, עם אלימות מילולית על המקלדת, ולזה אין לי שום הסבר הגיוני. הרי אלו אותם ארבעה אנשים מטובי בניה של הארץ. והעניין הזה לא נותן לי מנוח, ובוודאי גם לרבים אחרים.
אלו הימים של בין המצרים, ימי חשבון הנפש על חורבן הבית בשל שנאת החינם וזכר לעובדה שהיהודים בעצמם עשו את העבודה עבור הרומאים. רוצים לדבר איתי על "האיום האיראני"? האיום האמיתי עלינו הוא אנחנו, יגיד לכם זאת כל רמטכ"ל, כל ראש שב"כ וכל בר דעת.
2.עין חרוד כמשל.
בשנות ה־50 נקרעו חלקים בקיבוצים הוותיקים על רקע אידיאולוגי חריף ומיותר. משפחות התפרקו, ענפי ייצור התרסקו, השנאה והפלגנות השתלטו על השבילים, והשיסוע האכזרי עשה בערבוביה עם מרק העוף והקלופס בחדרי האוכל. זה היה פילוג שפירק את גבעת חיים, את אשדות יעקב, את עין חרוד ועוד עשרות קיבוצים.
"המניע": הוויכוח בין מפא"י למפ"ם על התמיכה בסטאלין לעומת התמיכה בארצות הברית. ויכוח אידיאולוגי על "חדשות חוץ". בחיי.
וכשאני כותב לכם שהקריעה האכזרית הזאת פירקה משפחות – אני מתכוון לכל מילה. חלק מהעדויות עדיין איתנו, והצצה לנבכי נפשם של חלק ממחוללי הפילוג תוכלו למצוא בספרו הנהדר של אסף ענברי, "הספר האדום".
נתמקד לרגע בעין חרוד. הקיבוץ הזה, על שני חלקיו המפולגים, איחוד ומאוחד, החוגג השנה 100 שנה להיווסדו, סיפק קאדר ענק של "מותגים", אנשי רוח, לוחמים לעצמאות וביטחון ישראל כמו יצחק טבנקין, חיים שטורמן, זרובבל גלעד ועוד רבים. לפני שבועיים הגיעה לבית הנשיא יצחק הרצוג ומיכל רעייתו בירושלים, משלחת משותפת של שני הקיבוצים, נושאים בסליהם מכל טוב שמייצרת האדמה הטובה של עמק יזרעאל.
הם הקריאו לנשיא המדינה מתוך מכתב מכונן שעליו חתמו טל טבנקין, מזכיר עין חרוד מאוחד (נצר למשפחתו של יצחק טבנקין), ועמיר פיין, מזכיר עין חרוד איחוד, וכך כתבו: ״באנו אליך היום ביחד, נציגי שני קיבוצי עין חרוד, כשההתפלגות ההיסטורית מאחורינו, ואנו חולקים פרספקטיבות ותובנות על הערכים החשובים והאוניברסליים בחיים – שמירה על הכבוד והזכות לקיום דעות שונות וזהויות שונות. מניסיוננו חווינו את המחיר שגובה הקצנה המביאה לפיצול ולהרס מרקמי חברויות ושותפויות".
הנשיא ורעייתו התרגשו מאוד מהדברים, שלא ניתן היה שלא להקיש מהם על מצבה של החברה הישראלית של ימינו, ובמיוחד מכך שחברי עין חרוד ביקשו מהנשיא לא לחדול ממאמציו להנמיך את הלהבות בעם ולאחדו, ולו במעט.
שאלתי את הנשיא על תובנותיו מהפגישה המיוחדת הזאת, והוא ענה: "התבוננתי בוותיקי העמק עם פניהם חרושות הקמטים ואמרתי להם עד כמה אני מתרגש ששני הקיבוצים באים לברך אותי במלאת 100 שנה לעין חרוד. חשבתי לעצמי, על מה בעצם הם רבו? על מה הם התפלגו? ועל ההרס שהם גרמו לתנועה, לקיבוצים ולמשפחות בגלל שנאת חינם, ושמחתי מאוד שכיום הם חוגגים 100 שנים, מחוברים ומאוחדים מתמיד, אסמיהם מלאים בר, יקביהם יין ובתיהם הומים מתינוקות".
100 שנה לעין חרוד, ומהם, מאלו ששילמו את המחיר הנורא, אנחנו צריכים ללמוד את הלקח ולהיות חזקים ומאוחדים, לכבד דעות אחרות ושונות. בבית הנשיא הכו השבוע ותיקי הקיבוץ, בניהם ונכדיהם, על החטא הגדול של הפלגנות והשיסוע, ומן הראוי שנשאל את עצמנו על מה אנחנו רבים בישראל המשגשגת של ימינו?
3.קחו למשל אותי ואת איש הימין ותומך נתניהו המושבע, שמעון ריקלין. שנינו פחות או יותר בני אותו גיל, שנינו נולדנו ביד אליהו, הוא בשבט של בני עקיבא ואני בקן של השומר הצעיר, שנינו שובבים יחסית, שנינו הורים לילדים וסבים לנכדים, שנינו אוהבים מאוד את המדינה ואת צה"ל ומאמינים גדולים בנצח ישראל.
ריקלין הגשים את עצמו בדרכו שלו בהקמת ההתנחלויות, ואני בהליכה לקיבוץ והדרכה בתנועה, ושנינו צייצני טוויטר חסרי מנוח. הוא לא יוכל להסכים לעולם שיש תקשורת ממלכתית ומשחקי ספורט בשבת – אבל יודע לחיות עם זה, ואני לא אוכל להסכים לכך שאין תחבורה ציבורית בשבת, אבל אדע לחיות עם זה למען השותפות והחיים ביחד ובכבוד הדדי.
גם אני חושב שצריך לבצע אי־אלו שינויים ותיקונים בפעילות של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט, אבל בלי לפרק ולהרוס, והוא יותר מיליטנטי ממני. אני נמנה עם אלו שסבורים שנתניהו צריך לעזוב את החיים הציבוריים, גם בגלל משך הקדנציה וגם בגלל כתבי האישום, וריקלין סבור שתפרו לנתניהו תיק ושהוא זכאי.
אני שואל את עצמי: האם אני וריקלין נהיה ערבים זה לזה בעת מבחן? האם נוכל לחיות כאן בשלום? האם בני ובנו יחרפו יחד נפשם למען העם והמדינה? האם נדע להתגבר על המחלוקות שקורעות אותנו, על השנאה, על הניכור? התשובה שלי לעצמי היא כן. חד־משמעית. אינני רוצה להתפלג ממנו, אינני שונא אותו, ההפך, אני מעריך את העובדה שבנה בית, שתל עץ וסלל דרך, ושהוא נאבק על אידיאל - גם אם אינו תואם תמיד את השקפת עולמי.
לא שאלתי אותו אף פעם לדעתו, אבל נדמה לי שאני יודע את התשובה. כי אין לנו כל ברירה אחרת, מלבד לתת גט כריתות לכל הפוליטיקאים המסיתים והמשתלחים, ולקחת גורלנו וגורל ילדינו בידינו. ולברר בנחת על מה אנחנו מסכימים (90%), ואת כל היתר לדעת לנהל בתבונה ובהערכה הדדית. אבל ביחד.
4.ובינתיים, כשאנחנו מכלים את עצמנו במו ידינו ובהינף מקלדת לקראת מערכת בחירות חמישית, מתחדדים האיומים מול ישראל ובמזרח התיכון מתגבשים שני קטבים: אל מול הגוש של המדינות המתונות מתגבשת "ברית המדינות המצורעות", בראשות איראן ורוסיה, בתמיכת טורקיה ובגיבויה של סין.
האירוע הזה הוא תגובה ל"הסכמי אברהם" ולכינון ברית הגנה אזורית, כפי שבאה לביטוי בביקור הנשיא ג'ו ביידן בישראל וסעודיה. הברית הזאת יכולה לגרום לישראל לכאב ראש לא מבוטל בכל הקשור לחופש הטיסה והפעולה בשמי סוריה ולבנון, שם שולטת רוסיה, שנדחקת אל הקיר, בעקבות המלחמה עם אוקראינה וסגירת ברזי הגז לאירופה.
אבל האיראנים והרוסים לא יסתכנו בעצמם לפני שיסכנו את חיזבאללה ואת תושבי לבנון המסכנים, ועל פי הערכת גורמי המודיעין, את העימות הבא ינסה נסראללה, המודע למצבו הקשה בדעת הקהל, לנהל סביב הגנה על המים הכלכליים של לבנון, ברצותו להיראות כפטריוט לבנוני יותר מאשר כבובה איראנית על חוטים.
ובמזרח התיכון שלנו, פיגוע טרור יכול להפוך בנקל לניצוץ שידליק מלחמה. אם תוסיפו לכך את הפלסטינים, שחשים יותר מאי־פעם את עצמם כנבגדים, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום – המצב מורכב עוד יותר. בעוד בישראל נראה הנשיא ביידן כמי שבא לשמח חתן וכלה בחופתם, הרי שברשות הוא נראה כמי שבא לנחם אבלים.
את המחיר על כך עלולים לשלם אנחנו.
5.לא מזמן התקשרה אליי אישה ושאלה אם אני בן משפחה שלה. היא המתינה עם השאלה הזאת הרבה שנים, וכעת השיגה את מספר הטלפון וחייגה. קוראים לה זאבה בניהו, וכך סיפרה לי: "אבא שלי ז"ל הגיע לארץ בשנת 1933, והשוטר הבריטי אמר לו שהוא אינו יכול להשאיר בפלשתינה את שם משפחתו הגרמני טראגסטראגר והוא צריך שם עברי.
אבא ענה שאי אפשר לתרגם את שמו לעברית, ואז השוטר הציע דבר מעניין: 'יש פה ספר תנ"ך, פתח עמוד אקראי ונבחר שם עברי', אבא פתח על העמוד שבו מוזכר בניהו בן יהוידע, ומאז, שם משפחתנו בניהו".
"סיפור מרתק", השבתי, "המשפחה שלי באה מסוריה ולא מברלין, אבל נהיה איכשהו משפחה".
שבת שלום.