לאחרונה מלאו 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה או מלחמת שלום הגליל, או "מלחמת שולל", כשם ספרם של זאב שיף ואהוד יערי. כדרכן של מלחמות, גם זו הייתה מלווה ברשעות, אכזריות וקורבנות שווא. מכאן ואילך מתחולל בחברה הישראלית תהליך מוזר למדי. ככל שחולף הזמן, הולכת ומתבהרת האיוולת המדינית שהנחתה את המלחמה הזו.
ויחד עם אותה התבהרות שאמורה לגרום לתהליך של הפקת לקחים, חלה התקדרות מאיימת ביחסו של הציבור לאותם תהליכים שגרמו לאותה מלחמת שווא, והם עדיין חלק בלתי נפרד מההתנהלות המדינית של ממשלות ישראל לדורותיהן עד עצם היום הזה.
הרעיון שבבסיס המלחמה ההיא היה לכבוש את לבנון, להמליך שם את אחת הפלנגות הנוצריות ולטרנספר לירדן את מחנות הפליטים הגדולים שהיו אבן ריחיים כלכלית ופוליטית על צוואר המדינה הלבנונית. להרוג את ערפאת, לשגר את חוסיין ושושלתו ללונדון או לשווייץ ולהקים בירדן מדינת בובה פלסטינית כדי להכשיר את סיפוח הגדה המערבית. לכאורה מהלך מלהיב, מבטיח, נועז. למעשה מהלך הזוי, חסר סיכוי לחלוטין ופחז כמים - יותר נכון פחז כדם - של אריק שרון ולהקתו, בראשם המתכנן הוותיק האלוף אברשה טמיר. ומעל כולם האיש שלא ידע - מנחם בגין.
נתניהו לא המציא את חוסר הידיעה כנתיב מילוט מאחריות, אשמה, ועדת חקירה ומכתבי אזהרה. אני לא יודע לומר באיזה שלב זומבי היה בגין בזמן המלחמה, אבל בכל תקופת כהונתו, כחמש שנים, הוא סירב בעקשנות להיפגש עם חוסיין חרף בקשות חוזרות ונשנות של חוסיין והאמריקאים. האם היה מודע ושותף לרעיון להדיח אותו ולהקים מדינת בובה פלסטינית בירדן?
לוועדה לחקר האסון במירון יש ראיות שקושרות לכאורה את נתניהו למידת הסכנה, במקרה של בגין אין לי שמץ. פרט לעובדה שלהבדיל ממדיניות מפא"י, המערך והעבודה, שראו בחוסיין שותף מועדף, בגין לא שש לנהל עמו דיאלוג.
ממשלות השמאל דאז הבינו את תפקידו של חוסיין בנדבך האמריקאי האסטרטגי ונענו לאמריקאים. בספטמבר 70' ניסו הפלסטינים, בראשות ערפאת ובחסות סוריה, להדיח את חוסיין בהתקוממות עממית בעזרת טנקים סוריים שפלשו לירדן באזור אירביד. שרון נע בכיוון ההפוך.
טראומות ילדות, שאפתנות כבירה, דחייה של שנים מצד ממסד מפא"י וחבריו שלו - הפכו אותו לשור מועד. הוא כבר יראה לאלה שלא נתנו לו רמטכ"לות איך מנהלים כאן מדינה ומלחמה. לשרון, כגיבור מלחמה מוכר, לא הייתה שום בעיה לחזור מתמיכתו בארץ ישראל השלמה, לגבות את נסיגת בגין מסיני בוועידת קמפ דיוויד ולדרוש בתמורה את משרד הביטחון.
מכאן ואילך מדברים המספרים: כ־650 הרוגים לנו, כ־18 אלף הרוגים סורים, לבנונים ופלסטינים. ההמשך בהחזקת דרום לבנון היה לא פחות מטופש והסתיים בלמעלה מ־400 הרוגים לנו, כ־600 לצד"ל וכ־1,300 ללבנונים. עברו 40 שנה, ומאום לא השתנה. הם לא יודעים.