יום אחד ביקש ממני אחד מעורכי דסק החדשות להגיש טור אישי בנושא שוק העבודה. כתבתי: "במשך שנים ארוכות עבדתי כ־17 שעות ביממה". בבוקר למחרת הכותרת הייתה זהה למילותיי בשינוי אחד: ה־17 הפכו ל־7. כשביררתי כיצד קרה הדבר, הבהיר שהיה משוכנע שטעיתי בהקלדה. 17 שעות עבודה ביממה שהיו החיים שלי, לא נראו לאף אחד כמו מציאות הגיונית. בכנות, היום גם לי לא.
רק על דבר אחד הקפדתי באותן שנים מפרכות: על שימור חוג דרינק שאני מתגאה בייסודו. בכל יום חמישי, גם כשכמעט אפסו הכוחות, הפסקה של שלוש שעות לבירה. לחיצה על כפתור "השתק" במוח, ישיבה שלוחת רגליים ומחשבות. כולם מוזמנות ומוזמנים ובלבד שיעמדו בתנאי הקבלה המחמירים: דופק, מעט זמן ורצון.
אבל למרות ה"השתק", תחושות האשם לא באמת נטשו אותי באותן שעות. מה זה לשבת ככה בחוסר מעש בזמן שאני יכולה לטחון את עצמי עוד קצת לעפר דק? רק הזמן והבשלות שמגיעה עם כמה מהלומות שהחיים מנחיתים בנדיבותם על הראש, הסירו את המועקה. מדי פעם, החלק החסר באוזני הרצועה מזכיר לי מדוע.
אחד המקומות שאני ממשיכה לפקוד במסגרת החוג היוקרתי הוא הפאב הוותיק "התקליט". פאב פאב. כמו פעם. בפעם האחרונה שהגעתי אליו עם החברה הבכירה מ', על השולחן היה מונח השלט עם המילים: "שירות עצמי מהבר". "שוק העבודה התחרפן", הסביר לי בעל הבית. "הרבה צעירים בוחרים לעבוד במקום שבו הם יצטרכו לעשות את הכי מעט גם במחיר של להרוויח פחות. החלטנו להחזיר את השליטה במצב לידיים שלנו ולא להיות תלויים בקפריזות של אנשים שמסרבים להתאמץ". צו־צו־צו, מצאתי את עצמי משמיעה קולות של אי־נחת. נו, הם לא כמונו, הם הדור שהמציא את "איטס קומפליקייטד" כדי לתאר מערכות יחסים. מתחזקים פוסט־טראומה משום שהם מצאו בגיל 6 אפונה על האורז ולא לידו.
הדור שאומר "הכל טוב" בשביל לבטא שאט נפש או תסכול, הדור שכותב בלי בושה בקורות החיים “CEO" ומקליט עוד פודקאסט מפוטפט. כן, כי רק אתכם, ילדים סטלנים, אני רוצה לשמוע, ועוד בגרסה לא ערוכה. העיקר שתדברו איתי על "לדייק את עצמכם".
נחמד להשתלח בו, בדור הזה. זוהי מסורת עתיקה שבה דור אחד בז לדור שאחריו על כך שהבין איך להשיג הכל, כולל ידע, באפס מאמץ ובלי קלאס. אבל אני הרי בת לדור שהתחיל את העבודה על מודעות עצמית, אז הנה אני עושה עדכון גרסה. אם כבר להשתלח, שיהיה מגובה בגילוי לב.
אנחנו הדור שקידש את הקופות האוטונומיות בסופרמרקטים ומעדיף אותן על פני בני אדם. אנחנו הדור שמחכה בקוצר רוח לצאתן של מכוניות אוטונומיות, שייתרו עוד ועוד בני אדם במקצועות שונים. אנחנו הדור שהמציא את הבוטים נותני השירות והאיץ את כניסת הצ'אט בוט בראיונות עבודה. אנחנו הדור שהעלה את נושא ההזרקות לפרצוף לדרגת אל, והפך את יצורי הכלאיים שנולדו כתוצאה מאלו לדוגמניות ולדוגמני על.
אנחנו הדור שהמציא את המילה "סלב", כלומר מפורסם על שום מפורסמותו שאינה בהכרח כרוכה בכישרון או בתרומה יוצאת דופן לעולם. אנחנו הדור שנתן במה לדיונים צעקניים ברדיו, בטלוויזיה ובמשכן הכנסת ומזמן אינו מצליח להבחין בין עוצמה לשררה ולאלימות.
אנחנו הדור שסוגד להצלחות ולממון שאינם תוצאה של עבודות כפיים. אנחנו הדור שהוריו באו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה, ומנפיק הכל החוצה בזמן שהוא רץ אחרי דרכונים של מדינות שעד לא מזמן ישבו תחת הכותרת "צוררות".
אנחנו הדור שהעניק גיבוי לקמצנותם המופלגת של מעסיקיו בשם איזו אידיאולוגיה עלומה וקיבל אותה בהכנעה ובמבט מושפל. אנחנו הדור שמקדש את הניהול ולא את היצירה, את השירות או החריצות.
אנחנו הדור שהשטיח את השיחות בשם הפוליטיקלי קורקט, שפותח פתח לדבר על הכל אבל אסור להגיד בו דבר. אנחנו הדור שעומד משתאה מול הדור הצעיר שאינו רוצה להזיע ומעדיף לעבוד ב"סושיאל", להשקיע בעבודות אומנות דמיוניות ובעסקי אוויר. הדור הזה, שאנחנו כל כך נהנים להשמיץ, נחת על הקרקע שאנחנו הכשרנו במו ידינו, ואנחנו מעיזות ומעיזים ללעוג לו? ברצינות.
המלצתרבות
סדרת הספרים "כראמל", פרי עטה של הסופרת מאירה ברנע־גולדברג ובה קורותיו של חתול פלאי, היא כבר מזמן תופעה חוצת גילים ומגזרים. בזמן שהעונה השנייה מצטלמת ל"כאן חינוכית" יוצא לדרך פסטיבל "כראמל בסנטר" עם חשיפת הפרק הראשון של הספר השביעי, מפגשים עם הסופרת, הרצאות וסדנאות עם המאייר רמי טל, שעות סיפור עם תומר שרון, עמדה לבחירת צבע הכריכה של הספר הבא, חידונים יומיים נושאי פרסים, תחרות הכנת עוגות בהשראת הספרים בשיפוטו של אודי גוטשלק, יום אימוץ חתולים ועוד. כדאי לשים לב ליום השקט שמיועד לילדים עם מוגבלויות שונות (13.8, 12:00־16:00) ויציע פעילות חווייתית רגועה ושקטה עם מינימום גירויים חיצוניים ונגישות מלאה של צוות מפעילי הפסטיבל.
“כראמל בסנטר", 8.8־26.8, דיזנגוף סנטר, תל אביב. הכניסה וההשתתפות בחינם.