פרשנים, בעלי טורים וכותבים שכל סימן, בדל של מה שבעיניהם מסמל הדתה, מרתיח את דמם ומשחרר מהמקלדת שלהם ביטויי זעם, גידופים ואזהרות מפני השפעת הדת, כשמתקרב יום תשעה באב, הם מתרככים, נתפסים למליצות מהמקורות ומצטטים את פירושי חכמי התלמוד והסבריהם לגורמים לחורבן שני בתי המקדש, שאירעו בתשעה באב. הציטוט האהוב עליהם הוא ההסבר התלמודי לחורבן בית שני.
"מקדש ראשון מפני מה חרב"? שואלים חכמי התלמוד. "מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". כלומר, עבירות וחטאים שבין אדם למקום. "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם". (בבלי, מסכת יומא דף ט').
השנה, על רקע מערכת הבחירות לכנסת, הנימוק של שנאת חינם כגורם לחורבן קיבל משנה תוקף ואקטואליות, שבאו לידי ביטוי בחשיפה תקשורתית גורפת של המקורות. בצדק. מערכת הבחירות מוכיחה את עומק הפילוג והשסע בחברה בישראל, את חוסר המעצורים בגילויי העוינות בין המפלגות ואוהדיהן ואת עוצמת הארס בחילופי ההאשמות והגידופים בין פוליטיקאים. אכן, ערב תשעה באב השנה שולטים בארץ אווירה, שיח ציבורי והלכי רוח שחושפים ומבטאים שנאת חינם במלוא כיעורה, כוחה הרסנותה.
מה שהפרשנים והכותבים לא מצטטים זה הרישא, החלק הראשון במאמר התלמוד על סיבות חורבן הבית השני. ”בית שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב". מעניין ומדהים שחכמי התלמוד לפני שציינו בסיפא של המאמר, את הגורם לחורבן, שנאת חינם – הם מצאו לנכון, לחשוב, להזכיר, לתעד ולהנציח לדורות את המצב ששרר בארץ ישראל ערב החורבן הנורא. הם נתנו תמונת מצב חיובית, טובה, מעורכת, שבעת רצון. "שהיו עוסקין בתורה ובמצות" וחשוב לא פחות, "וגמילות חסדים", כלומר עזרה לזולת, סיוע לנצרכים, תמיכה באוכלוסיה זקוקה - תכונות ומעשים שחז"ל העריכו מאוד כיסודות של הדת והיהדות. לפי המלים הספורות שחכמי התלמוד נותנים כהקדמה לקטסטרופה של שנאת חינם שגרמה לחורבן בית המקדש, הם מוצאים לנכון לציין שהכל היה בסדר בארץ. במלים אחרות, העובדה שהכל היה בסדר לא מנעה את התפרצות החולי, הנגיף של שנאת חינם, שגרמה לאסון הנורא של שריפת בית המקדש והתחלת הגלות הנמשכת עד היום.
מדוע חכמי התלמוד הרגישו חשיבות לציין שבעת ששנאת חינם השתוללה בארץ, יהודים למדו תורה, שמרו מצוות והקפידו לקיים גמילות חסדים? ההיגיון אומר, שהם רצו להסביר או להתריע שלימוד תורה וקיום המצוות לבד ועל ידי ציבור מוגדר אינם בהכרח ערובה למניעת התפשטות של חטא נורא ומזיק כמו שנאת חינם. אולי ביקשו חכמי התלמוד להבהיר שמאבק נגד חטאים דורש הנהגה מעשית מצד גדולי תורה, דורש יוזמות ופעילות מצד רבנים, מצד ראשי ישיבות, מצד אישים המזוהים וידועים כבעלי השפעה בציבור. מציאות שלא הייתה נוכחת בארץ ערב החורבן.
מציאות כזאת גם לא קיימת היום בישראל. ישיבות בישראל (ובקהילה בארצו הברית) מלאות וגדושות היום בתלמידים, במספר ובהיקף גדולים משהיו לפני השואה וחורבן הקהילות במזרח אירופה. כוללים לאברכים בישראל כל כך פעילים וצפופים באלפי לומדי תורה במידה חסרת תקדים. כך גם זרם החינוך החרדי ומוסדותיו בישראל. לחצרות החסידיות בישראל בהנהגת אדמו"רים נוהרים היום אלפי חסידים ואוהדים נלהבים, שהפכו את תנועת החסידות בארץ לפורחת בממדים לא ידועים בקורות התנועה. לציבור הדתיים הציוניים יש היום מאות רבנים מכהנים. כל זה לא מנע, לא בלם, ולא הפריע להתפרצות ולהשתוללות שנאת חינם בין המחנות, המגזרים והחוגים בחברה הישראלית.
"שהיו עוסקין בתורה ובמצות", נאמר על הדור שחי, חווה וכאב את חורבן בית שני. בלי גוזמה אפשר לומר שבח זה על הדור שחי, קיים ובועט היום בישראל. השאלה הגדולה היא רק, היכן גדולי התורה, היכן ראשי הישיבות, היכן המחנכים היכן הרבנים?
העונש על חורבן בית ראשון, הגלות הראשונה נמשכה בסך הכל שבעים שנה. העונש על חורבן בית שני, הגלות השנייה שהתחילה לפני כאלפיים שנה עדין נמשכת. נראה שגמול על חטא כמו שנאת חינם הוא חמור ביותר ובלתי נסלח כל כך מהר. זה לא סוף העולם. לשנאת חינם יש מענה, יש תשובה, יש תופעה נגדית, הפוכה, סותרת. במקורות קוראים לזה "תשובת המשקל". מעשית, הפירוש הוא אהבת חינם. אולי כוונת חכמי התלמוד באזכור קיום התורה והמצוות ערב חורבן בית המקדש הייתה לציין, שאלו המייצגים ולפחות מזוהים כמי שצריכים לייצג את קיום התורה והמצוות חייבים, יכולים ומסוגלים לעשות ולפעול נגד שנאת חינם על ידי קידום אהבת חינם.