לא הספקתי לאכול יותר מדי מהאוכל של הסבתות שלי. יש אפיזודות בחיים שנגמרות מוקדם. גיל ההתבגרות, שאת עסוקה בו בעיקר בדיאטות ובפרצופים באדמה, לא מגלה לך שהזמן שאת מבזבזת קצוב ושיום אחד תרצי עוד ביס אחרון מקובה סלק או מדג פרידה, אבל לא כזה שמוכרים בחנויות, אלא בול של סבתא.
יום אחד גם את תרצי את סלט הביצים הזה ואת הלפתן ההוא, תלוי מאיזה צד של המשפחה צץ הגעגוע הקולינרי. ואף על פי שיש מי שמכין לך עכשיו את סלט הביצים בצורה מדויקת בקפה השכונתי, זה רק מגרד את קצה קצהו של הזיכרון.
חשבתי על זה לפני כמה ימים, כשהיה לי חשק לאוכל של בית, וכל דבר שניסיתי היה כמו שצדי צרפתי אומר: “ליד", ולא מילא אותו באמת. קמתי בבוקר במקום שעשיתי לי בו בית, זה שכבר הרבה זמן אין בו שאריות מטייק אוויי של לילה אלא אוכל אמיתי, והרגשתי שאני צריכה עוד. אבל לא הבנתי מה.
שנים הסתובבו פה קערות פלסטיק עם מכסים מלאים בשאריות רוטב, ושקיות נייר חומות עם לוגו של מסעדה שמספקת איחוי מהיר ללב או פינוק מנחם, כולם עשו בבוקר את “מצעד הבושה" לפח, לצד בקבוקי זכוכית ריקים, זיכרונות מלילות לבנים. גם הם נותרו מוטלים באשפה, ריקים כמו הנפשות ששתו אותם.
זה היה מזמן. תזמון מושלם של בגרות נפשית פינת צורך, והנה יש לי מקרר של אנשים בוגרים. כבר הרבה זמן אני לא מבשלת כמו פעם, מאז שהייתה לי קורונה באמצע פברואר ולא התחשק לי שום דבר, אף על פי שחורף הוא בדרך כלל זמן לבישולים אצלי. קרו הרבה דברים מאז, וכשכבר הבנתי שאני מוכנה לחזור למטבח בשיא האנרגיה, הגיע הקיץ. תזמון גרוע לעמוד בו מעל להבה.
לאחרונה נתקלתי במקרה ובתזמון מושלם באוכל ביתי על פתילייה במסעדה שעצרתי בה באקראי בנסיעה מחוץ לעיר. זה קרה בערב שהיה אמור להיות עתיר החלטות. כאלה שלפעמים החיים דורשים. ישבנו במסעדה, והמלצרית המליצה על פרידה. הדג. זה שלא אכלתי 20 שנה. בכל המסעדות שביקרתי בהן היה משום מה רק לברק או סלמון. ישראלים אוהבים לברק, זה אחלה דג באמת, אבל זה כמו לפגוש חתיך אנונימי במסיבה, לבלות ערב נפלא ולא לראות אותו יותר.
“זה מסר משמיים", אמרתי. השגחה עליונה של אחת הסבתות שבאה להגיד לי משהו. כבר שנים שבכל פעם מישהי אחרת מגיעה בדרך לא דרך כדי לאשש לי את האמת כשצריך, רגע לפני החלטה גורלית.
תמיד ריתק אותי איך דווקא אסכולה כה מדויקת כמו מתמטיקה יצרה את אחת התיאוריות המעניינות בקיום האנושי: תורת הכאוס. אי אפשר לחזות דבר, כי החיים לא מדויקים. וכל החלטה גורלית שאת חושבת שתהיה, לא באמת כזו. היא נראית כזו בזמן נתון, אבל לפי תורת הכאוס אם לא מתקיימים תנאים התחלתיים מדויקים, אין אמת מוחלטת.
אין לי שום הבנה מתמטית, אבל יש נתון מדויק אחד, חד־משמעי שברור אפילו לי, ומחבר את כל הנקודות בחיים בהרמוניה פואטית מושלמת: טיימינג. תזמון הוא הכל בחיים.
לקח לי הרבה שנים להבין שאף שכל החלטה שאחליט עכשיו תיצור אפקט פרפר להמשך חיי, אין לי באמת שליטה על הדברים. זאת אומרת יש, אבל מתוך הבנה שתמיד יכולה להיות גם דרך אחרת. חוכמת הסבתות אומרת שצריך ללכת עם הלב רק בזמן נתון. לא לחשוב על מה תפסידי אם תחליטי, אלא מה תרוויחי אם תחליטי משהו שנקודתית הכי מתאים לך כרגע, כי זה התזמון המושלם עבורו.
מה שלא ידעתי וגיליתי רק לאחרונה, הוא שגם אנשים אחרים יכולים לעשות עבורך “אפקט פרפר", בלי שתשימי לב. לפעמים אפילו בלי שתרצי בכך. למשל כל החלטה שמישהו עלול לגרום לך לבצע, אם במודע ואם לא, תיצור שינויים קטנים באטמוספירה של הקיום שלך, בדיוק כמו שמשק כנפי פרפר בנקודה אחת בעולם יכול לגרום לסופה בקצה השני שלו, או אפילו למנוע ממנה להתרחש.
בתורת הכאוס מדברים על רצף תגובות שרשרת שאינן ניתנות לחיזוי מראש. לפיכך, אין החלטות גורליות בחיים, יש תזמון מושלם או גרוע. כזה שגורם למשהו להתרחש בחייך או שמצליח למנוע אותו ולהסיט את המסלול לכיוון אחר לגמרי.
כשזה לא בשליטה שלנו, זה יכול להיראות כמו אסון גדול. אבל אם בסבתות עסקינן, ובנקודת המוצא שהן הבינו את החיים טוב באותה מידה כמו את מה שהיה בתוך הסירים שלהן, הן היו אומרות שכדי לחיות בצורה אופטימלית בתוך הכאוס, אין תנאים מדויקים מלבד אחד: להאמין שכל מה שקרה אכן היה צריך לקרות, ומה שיקרה בסוף יהיה הטוב ביותר עבורך, אם תהיי נאמנה להחלטות שאת עושה גם מול להקת פרפרים שתנסה להסיט אותך מהמסלול.