1.עץ התלייה
מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, אמור לסיים השבוע את תפקידו. אני לא בטוח שיש לצה"ל, או לצבא אחר כלשהו, תפקיד מאתגר ונפיץ מהאחריות על רצועת אדמה נצורה, מבעבעת, נשלטת בידי ארגון טרור חמוש, שבה צפיפות האוכלוסייה לקמ"ר מתחרה רק בצפיפות הרקטות לנפש. מקום שלתושביו אין כמעט חשמל, אין בכלל תקווה ואין מה להפסיד.
כשאלוני נכנס לתפקידו לפני שנתיים, הוא ערך מסע רגלי לאורך כל גבול הרצועה, מצפון לדרום. הלך בסביבות 30 ק"מ כל יום, ישן באוהל מדי לילה, סיים את 110 הקילומטרים בארבעה ימים. סוג של סיור להכרת הגזרה, דרך הרגליים.
ביום שני השבוע הוא החל את מסע הפרידה, הפעם מדרום לצפון. הלך 30 ק"מ ביום הראשון ולפני שעצם עיניים ללינת הלילה הראשון (באוהל), קיבל את ההודעה על מעצרו של ראש הג'יהאד האסלאמי בשכם. הוא עוד לא ידע שבימים הקרובים כמעט לא יעצום עיניים. את מסע הפרידה שלו כבר לא ישלים.
פרשן מסביר: מדוע חמאס לא רצה להשתתף במבצע "עלות השחר"?
לאחר הפסקת האש: השאלה שישראל צריכה לשאול את עצמה לקראת הסבבים הבאים
הג'יהאד מחפש צרות כבר לא מעט זמן. כנראה שגופתו של בהא אבו אל־עטא, שסוכל ב־2019, התקררה סוף־סוף. זיאד נח'אלה, המנהיג הגולה של הג'יהאד, אתגר את חמאס שוב ושוב והקניט את סנוואר על שמכר את נפשו להטבות הכלכליות וויתר על "ההתנגדות". למודיעין הצה"לי והשב"כי היה ברור שהג'יהאד מרים ראש ומבקש לשנות את משוואת הכוחות ברצועה.
הייתה התרעה ישירה שקשורה בג'יהאד עוד לפני המעצר בשכם ביום שני, אבל זו לא הבשילה. המעצר בשכם שחרר את המעצורים האחרונים שעוד בלמו את שני המח"טים של הג'יהאד ואת ראש הארגון נח'אלה, בטהרן. שיכרון הכוח שאליו נקלעו, גרם להם להתבלבל. הם קראו תיגר לא רק על ישראל, גם על חמאס.
לאחר המעצר נכנסה ההתרעה הטרייה על מארבי נ"ט שהציב הג'יהאד לאורך גדר הגבול, במטרה ברורה: לחפש כלי רכב אזרחיים ולפגוע בהם. הכוונה לפגוע באזרחים הייתה אירוע חדש. עד אותו יום, הג'יהאד חיפש מטרות צבאיות, מה שאפשר לצה"ל לשמור על שגרת חיים אזרחית מלאה גם בימי התרעות.
צירים פתוחים, טרקטורים בשדות, צה"ל בכוננות גבוהה. הפעם, כיוון הרוח השתנה. על פי ההתרעה, הכוונת של חוליות הנ"ט של הג'יהאד מתמקדת במטרות אזרחיות. אוטובוס ילדים, רכב אזרחי עמוס ככל האפשר, קרון רכבת. לתא"ל אלוני היה ברור שהוא סוגר את כל הצירים החשופים ולא לוקח צ'אנס. הוא העדיף לספוג ביקורת תקשורתית על פני אוטובוס ילדים שיספוג טיל קורנט. אלוני מוכן להמר, אבל לא על חיי אזרחים, עליהם הוא אמור להגן.
הערכת המצב של האוגדה והפיקוד הייתה מורכבת. ב־2019, ערב מבצע חגורה שחורה (שבו סוכל בהא אבו אל־עטא, מח"ט החטיבה הדרומית של הג'יהאד), הקרקע הייתה בשלה. אל־עטא, שכונה בפי כל "הבבון", עלה על העצבים של כולם. הוא חרץ לשון מול חמאס באופן קבוע, הטריד את ישראל ברקטות בכל שני וחמישי ואילץ את צה"ל לגבות מחיר מחמאס, שפשוט ספרו את הדקות עד שישראל תטפל בו. חוץ ממשפחתו הגרעינית (אשתו נהרגה כשחוסל), אף אחד בעזה לא הזיל דמעה על לכתו.
אלא שהפעם זה נראה קצת אחרת: הג'יהאד לא היה פעיל כלל בשנה החולפת. להפך: חמאס והג'יהאד הקימו חמ"ל משותף וחוו סוג של ירח דבש. חמאס המשיך להשקיע בשיקום עזה, העלאת רמת החיים ושמירה על שקט בגזרת ישראל בעוד הג'יהאד מקניט את בכירי חמאס, אבל לא הרבה יותר מזה.
הג'יהאד שמר על כללי המשחק. זו הסיבה שישראל נתנה למתווכים השונים, ובעיקר למצרים, כמה ימים כדי להוריד את הג'יהאד מעץ התלייה (של עצמו) שעליו טיפס. אבל החברים תייסיר אל־ג'עברי וחאלד מנסור לא הבינו את הרמז. גם לא זיאד נח'אלה, בטהרן הרחוקה והבטוחה (יחסית). הם עפו על עצמם, בלי לדעת שתכף יעופו באמת.
2.טיפול פינצטה
ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ קבעו כי הדד־ליין למאמצי השבת הסדר בדרכי שלום יהיה יום רביעי. אם עד אז הג'יהאד לא מקפל את חוליות הנ"ט, צה"ל יקפל את הג'יהאד. בשלב זה נבנה מבצע ההטעיה. הוא כלל גם את כל הפרטים הקטנים. הצבא ספג אש ביקורתית צולבת מכל עבר, והדרג המדיני נחבט על ידי כל זב ומצורע ובעיקר על ידי גדודי הביביסטים המשולהבים אלי קרב, אבל לפיד וגנץ נותרו רגועים.
כמותם גם אביב כוכבי, אליעזר טולדנו (מפקד הפיקוד), תא"ל אלוני וכמובן רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי. העיניים שלהם היו צמודות אך ורק לכדור הזהב: ההנהגה המבצעית־ביטחונית של הג'יהאד האסלאמי. מיום רביעי בחצות ואילך, השאלה לא הייתה אם, אלא מתי.
ביום שישי בשעה 16:16 ניתן האות. השב"כ הביא את ידיעת הזהב על דירת המסתור שבה שהה תייסיר אל־ג'עברי. כלי טיס של חיל האוויר השחילו לתוכה מקבץ של פצצות חכמות, האחת מפלסת את דרכה של השנייה באופן מחושב וקטלני. על הפעולה פיקדו ראש השב"כ רונן בר וסגנו מ', מהחמ"ל המרכזי של השב"כ, שבו ישבו גם אנשי 8200 ואגף המבצעים של צה"ל. כל אחד תרם את חלקו לבניית הפאזל המטורף הזה.
בחדר האש האוגדתי בעזה הורו לטנקים לעלות לעמדות ולפתוח באש על עמדות התצפית של הג'יהאד הפזורות לאורך הקו ובמקביל הורידו כלי טיס של חיל האוויר את עבדאללה קדום, אחד מבכירי מערך הנ"ט של הג'יהאד, שיצא מהבית רכוב על אופנוע עם אחד מסייעניו. שניהם נהרגו. ארבעת הטנקים שעלו לעמדה פגעו בעמדות הג'יהאד והרגו את התצפיתנים. שני צוותים של מגלן הורידו, באותה דקה ממש, שתי עמדות נוספות.
זו הייתה מכת פתיחה מהדהדת שכמותה לא חוו הפלסטינים ברצועה מאז "עופות דורסים", מכת הפתיחה של עופרת יצוקה ב־2009.
אפשר לקבוע בוודאות שאין היום צבא שמסוגל לבצע מהלך כזה, שבו כל הזרועות השונות מסונכרנות בבת אחת על מספר לא קטן של מטרות, במציאות משתנה, ללא אחיזה בשטח, וכל זה קורה ברצועה הצפופה ביותר בעולם.
שב"כ, מודיעין שב"כ, אמ"ן, 8200, חיל האוויר, אגף המבצעים, אוגדת עזה, פיקוד דרום, חיל הים, שריון, ועוד אין ספור גורמים שונים ומסייעים, סביב מטרה אחת. כשבחמ"ל של השב"כ מתמקדים במבצע החשוב ביותר של סיכולו של תייסיר אל־ג'עברי בדירת מסתור, חדר האש האוגדתי מחזיק באוויר כטב"מים במצב היכון לנצל הזדמנויות נוספות (כך חוסל עבדאללה קדום) וטנקים וצוותי מגלן משלימים את התמונה על קו הגבול, והכל קורה בתוך 180 שניות: כל הפצצות מדייקות, כל הפגיעות "בול", והנזק ההיקפי לבלתי מעורבים (למרבה הצער, בתו בת ה־5 של עבדאללה קדום בין ההרוגים) מינימלי.
תא"ל נמרוד אלוני עבר ימים קשים. אחרי שומר החומות שונו בצה"ל הפקודות, ומפקד האוגדה קיבל את הסמכות המלאה לסגור צירים ושטחים בעוטף. אלוני ניצל את הסמכות הזו, חטף אש צולבת אבל לא מצמץ. "זה חלק מהשירות", אמר לאנשיו. במהלך ימי הלחימה הוא עבד קשה בעיקר בלרסן את אנשיו בחדר האש האוגדתי ובשטח. אחת המטרות הייתה להשאיר את חמאס מחוץ ללחימה, ואסור היה לפספס.
פצצה אחת שתסטה ותהרוג מספר רב של אזרחים, או תפגע באנשי חמאס, עלולה לשבש הכל. כך גם סיכול של איש ג'יהאד שיהיה מלווה ביותר מדי נפגעים אזרחיים, אישה, ילדים וכו'. צה"ל עבד עם פינצטה. יותר מטרות לא טווחו מאשר כן, מסיבות של נזק לבלתי מעורבים. בפעם הראשונה אי־פעם נפגעו במבצע צה"לי יותר אזרחים פלסטינים מאש הג'יהאד (שלוש רקטות שנחתו בתוך שטחים מיושבים ברצועה) מאשר מאש צה"ל.
אם הג'יהאד היה מצליח לגרור את חמאס ללחימה, זה היה יכול להיחשב לניצחון גדול מבחינתו. הוא היה "עולה קומה" כמי שמכתיב את המציאות ברצועה. בשורה התחתונה, זה לא קרה, וטוב שכך. חמאס לא הזילו דמעה על המכות שהג'יהאד חטף. בחזונו של סנוואר, הרצועה נקייה מכוחות צבאיים שאינם חמאס. סנוואר רוצה שליטה מלאה. מה שקרה בעלות השחר מקדם אותו למטרה הזו, שאינה בהכרח מנוגדת לאינטרס הישראלי, שמעדיף כתובת ברורה ומסודרת נטולת "סוררים" וג'יהאדיסטים מטורפים.
בהתלבטות ובהכנות למבצע, הדרג הצבאי אמר לשר הביטחון שאם יצליח, המבצע עשוי לעגן את ההתרעה שהושגה בשומר החומות, לייצב אותה, להחזיר את הג'יהאד למאורתו ולהדגים לחמאס את עוצמתה של ישראל. זה בדיוק מה שקרה.
3.בסערה השמיימה
ראש השב"כ רונן בר נכנס לתפקידו לפני כעשרה חודשים. לא היו לו רגעים רבים של חסד. השב"כ נתפס מופתע בפרעות בערים המעורבות (זה קרה עוד בתקופת קודמו, נדב ארגמן), בר עצמו חטף את גל הפיגועים האחרון, שהפיל 19 ישראלים, חמישה חודשים לאחר שנכנס ללשכה. בנוסף לכל זה, החלו פוליטיקאים, בהובלתו של איתמר בן גביר, לסמן את השב"כ כמטרת דמות פוטנציאלית.
באירועי עלות השחר הפגין השב"כ עליונות מודיעינית מדהימה ויכולות יוצאות מן הכלל, אבל אי אפשר לנתק את כל זה ממבצע שובר גלים, שאליו יצאה מערכת הביטחון כולה עם פרוץ גל הטרור. ההסתערות על ערי הגדה, בדגש על ג'נין ושכם, פירוק תשתיות הטרור ובעיקר הג'יהאד ושליפת פעילי טרור מדי לילה ממיטותיהם במקומות המסוכנים ביותר במזרח התיכון, אינה מובנת מאליה. יש בימ"מ לוחמים שבקרוב יקבלו דרישה לשלם ארנונה בג'נין. הדברים אמורים גם לגבי רכזי השב"כ.
המאמץ לא היה רק בסמטאות הקסבות ומחנות הפליטים. הוא כלל גם פעילות מדינית מאומצת, בהובלתו של בר, מול שכנותיה ובעלות בריתה של ישראל. המטרה: למנוע התלקחות רב־זירתית. איראן, ליבת הכור המניע של המהלך כולו, ניסתה להדליק עלינו את הרצועה, את ירושלים, את הגדה ואחר כך את כל השאר. המהלכים שנקטה ישראל, הן במגעים המדיניים הרגישים ביותר (בר ביקר ברבות מבירות האזור לצורך זה) והן בשטח, פשוט קיררו את פצצת המצרר שהונחה על שולחננו כאפיקומן נפיץ בפסח האחרון, ומנעו אינתיפאדה אזורית על סטרואידים.
לא רק קהיר, רמאללה, רבת עמון ובירות נוספות היו מעורבות במהלך הזה. בר, למשל, נפגש גם עם שייח'ים בדואים בנגב, כשנדמה היה שהמדינה האסלאמית מרימה ראש בקרב ערביי ישראל. ובראש השמחה, כמובן, הר הבית. נדרשה שם מיקרו־טקטיקה רגישה ביותר, שכללה גם תיאומים ביטחוניים בדרגים הגבוהים ביותר, כדי למנוע מהשד לשבור את הבקבוק ולהשתחרר החוצה. ישראל השתמשה בסלים גדושים של מקלות וגזרים וגיוס כל גורמי ההרגעה הזמינים בשטח, כדי להרגיע. זה הצליח.
מכת הפתיחה של עלות השחר הייתה סוג של קתרזיס לכל מה שתואר כאן. התיאום בין הזרועות המודיעיניות השונות היה מושלם, וברגע האמת כולם הצטופפו מול המסכים במטה השב"כ והביטו במתרחש. היה צריך לדעת בדיוק באיזו דירת מסתור נמצא אל־ג'עברי. היה צריך לדעת מי גר בכל הדירות בקומה, ובקומות שמעליה ומתחתיה. היה צריך לתכנן את הדרך שבה אפשר לגרום למקסימום נזק בחדר שבו נמצא המבוקש
ומינימום נזק סביבו. פצצה שתפקידה להפיל את הקיר הראשון, כדי שהפצצה השנייה תוכל להרוג את אל־ג'עברי.
בואו נדלג רגע לשומר החומות: במבצע (שיש הרואים בו כושל) לחיסול חלק ממערכת המטרו של חמאס מתחת לעזה סיטי, סיכלה ישראל את המנהרות ההגנתיות כאופציה למקום מקלט בשעת חירום. זו הייתה אמורה להיות מלכודת המוות של מאות מבכירי חמאס, אבל זה לא קרה. מה שכן קרה, היה תודעתי: ראשי הטרור ברצועה הבינו שצה"ל מיפה את כל רשת המנהרות ההגנתיות שלהם ומסוגל להפיל אותן על ראשם בכל רגע נתון.
זה אילץ את ראשי הג'יהאד לשנות אסטרטגיה ולעבור לדירות מסתור. ההיגיון היה פשוט: מתחת לאדמה היהודים יודעים להגיע אלינו. נמצא דירות במגדלים צפופים, בין אזרחים, נחליף אותן בתדירות גבוהה, והם לא יוכלו לתפוס אותנו. ובכן, האסטרטגיה הזו עלתה בסערה השמיימה יחד עם אל־ג'עברי ומקבילו, מנסור חאלד. בג'יהאד (וגם בחמאס) יוצאים מעלות השחר עם תחושה ברורה שאין לאן לברוח.
השב"כ ימצא אותם מתחת לאדמה, מעל האדמה, בכל מקום, וחיל האוויר יידע להתאים את הפצצה המדויקת שתעביר אותם במהירות האפשרית לעולם הבא. כדי להגיע לרמות כאלה של מודיעין, צריך להפעיל את כל סוגי האמצעים, יומינט וסיגינט ועוד כמה, להפעיל מקורות מודיעין אינטימיים פנימיים ולעשות את כל זה בלי שיש לך דריסת רגל פיזית בשטח עצמו.
זו אומנות. מה הפלא שמכת הפתיחה הפכה את הג'יהאד ל"גרוגי" למשך שעות ארוכות. חאלד מנסור, המח"ט שנותר (זמנית) בחיים, אסף את השברים והחל לייצר שיגורי רקטות לעבר ישראל רק כעבור ארבע וחצי שעות. הוא עוד לא ידע שהוא הבא בתור. העובדה שגם אותו הצליחה ישראל לסכל, כשהוא כבר בתודעת חירום ומנוסה, באותה דרך כירורגית, היא פשוט בלתי נתפסת.
העובדה הזו לא נעלמה מעיניו של יחיא סנוואר וגם לא מעיניים נוספות בביירות ובטהרן. אם זו אינה הרתעה, אין הרתעה בעולם. אסור לטעות: ככל הרתעה, גם דינה של זו להישחק. ללא הסדר מדיני, אנחנו נמשיך לנוע מעלות השחר ועד צאת הנשמה במחזוריות קבועה ובקצב משתנה, עד סוף הימים.
העובדה שכעבור יום או יומיים מסיום המבצע יצאה ישראל לסיכול ממוקד לא פחות וקשה הרבה יותר בשכם, מוסיפה להרתעה המדוברת. הפעם מדובר בתא שטח שבו יש לישראל דריסת רגל, אבל אין הרבה רגליים שמסוגלות להיכנס ולצאת ממנו בשלום. במעמקי הקסבה של שכם חוסל איבראהים א־נבולסי, מבוקש ג'יהאד נוסף, שריד אחרון לחוליית טרור שכל שאר חבריה חוסלו. גם כאן, הגיע מידע מודיעיני נדיר אבל כאן אי אפשר להפעיל את חיל האוויר. נדרשים לוחמים עם "מגפיים על הקרקע". הימ"מ וצה"ל, בקרב יריות קשוח, ביצעו גם את המשימה הזו וחזרו הביתה בלי אבידות (למעט הכלב זילי).
הפעולה הזו באה לרמטכ"ל אביב כוכבי בזמן מושלם. הוא כבר מסכם את כהונתו, שהייתה אמורה להיות משהו אחר לגמרי. כוכבי נכנס לתפקיד עם תוכניות בשמיים, תרתי משמע. הוא שאף להעביר את צה"ל לממד העתידני. להתאים את הצבא לעידן הקיברנטי, הסייבריסטי, שבו שולטים טכנולוגיה, רובוטיקה, תחכום ואמצעים מיוחדים. הוא תכנן לערבב את היחידות זו בזו ולייצר אגרופי פעולה חדשניים. הקורונה, יחד עם המהומה הפוליטית, שיבשו את התוכניות הללו לבלי הכר. גם שומר החומות לא עמעם את הטעם המריר שאיתו אמור היה כוכבי לסיים את הקדנציה.
המבצע האחרון שינה את כל זה מן היסוד. נכון, הג'יהאד האסלאמי הוא היריב החלש ביותר של ישראל, אבל הוא יריב מנוסה, קנאי, מסוכן, שגרם כבר נזק רב בעבר. עלות השחר הוא המבצע הראשון מאז עופרת יצוקה (2009) שממנו יוצאים צה"ל והציבור הישראלי בתחושת ניצחון ברורה.
4. ההחלטות של לפיד
ליאיר לפיד המבצע הזה בא בעיתוי מושלם אפילו יותר מאשר לכוכבי. הוא נזקק למבחן בגרות, לטבילת אש, לקפיצת מדרגה, וקיבל אותה בזמן הנכון ביותר. אדם שמלווה לא מעט ראשי ממשלות במבחנים ביטחוניים אמר לי השבוע שלפיד מילא במבצע האחרון את תפקיד ראש הממשלה בצורה מושלמת, על פי הספר. הוא קיבל שלוש החלטות גדולות, ונתן לצבא לעבוד. הוא נתן גיבוי, הפגין שקט נפשי, לא העיק על הצמרת הצבאית ולא בזבז זמן.
"אצל נתניהו", מספר המקור, "מפקדי הצבא היו מבלים את רוב הזמן בישיבות הביטחוניות, בקבינטים, בהתייעצויות האינסופיות. הם היו מגיעים לירושלים לשעה, יוצאים ממנה אחרי תשע שעות, ובדרך בחזרה לחזית היו מקבלים שינוי תוכניות של הרגע האחרון כי ביבי התחרט". שאלתי על בנט. "עם בנט זה סיפור אחר", אמר הגורם, "נפתלי יורד לרזולוציות הכי קטנות. מבחינתו, הוא חוזר להיות ראש הצוות של מגלן. הוא לא ניהל מבצע צבאי מהסוג הזה, אבל מי שמכיר אותו יודע שבמבצע הזה, נפתלי בטח היה מבקש להוריד את אחת העמדות של הג'יהאד בעצמו. להצטרף ללוחמים בשטח. הוא אוהב לדעת הכל".
ולפיד? משהו אחר לגמרי. קצר, תכליתי, ממוקד. "צה"ל הגיע למבצע הזה, שלא כדרכו, שש אלי קרב", אמר לי השבוע גורם שהיה בתוך החדר, "בניגוד לפעמים רבות בעבר, הפעם אלה היו ה"סוסים הדוהרים", ולא ה"שוורים העצלים". כבר בתחילת האירוע, באחת ישיבות, זרק הרמטכ"ל כוכבי רמז דק: "העבודה שלנו", אמר, "היא לנהל את המלחמה בשטח, לא לדבר עליה בעורף".
לפיד הבין ומיד הרגיע. הוא ניהל ישיבות קצרות, תכליתיות, בלי להתיש את הצבא באין ספור דיונים, התלבטויות, אופציות, אלטרנטיבות וחפירות שונות ומשונות. הוא הסתייע רבות בגנץ, שמכיר את ערכת ההפעלה של המערכת טוב יותר מכל אחד אחר. בכלל, גנץ נראה במבצע הזה כדג שחזר למים. באלמנט הכי טבעי שלו. ואילו בנט, שירד למדרון אחורי לאחר התפטרותו, חזר. לפיד אמר למי שאמר שאין תחליף ליכולת החשיבה מחוץ לקופסה של בנט.
כך או אחרת, ניהול המבצע הזה היה אחד הקצביים והתכליתיים ביותר שזכורים לוותיקי צה"ל. "לפיד לא אישר כל מה שהצבא רצה, היו דברים שהוא לא אישר, הם לא יצאו מאף ישיבה אצלו כשכל תאוותם בידם, אבל הוא לא עשה להם את המוות ונתן להם לעבוד. הוא החליט את ההחלטות הגדולות והניח להם לקבל את ההחלטות הקטנות".
הוא גם הצליח להימנע מפוליטיקה. כל עוד הרקטות שוגרו והפצצות הונחתו, הוא היה מקצועי נטו. כך, למשל, כשהרקטה הראשונה של הג'יהאד התפוצצה בתוך ג'בליה והרגה ילדים. זה קרה בעיצומה של ישיבת קבינט. האווירה הייתה כבדה. לנוכחים היה ברור שזה יכול להפוך את הקערה.
הרמטכ"ל כוכבי יצא, נכנס, יצא וחזר, ואז בישר שיש לישראל תיעוד שמוכיח שמדובר ברקטה תקולה של הג'יהאד. לפיד שאל מיד: אפשר להוציא את זה? ראש אמ"ן אישר. בחדר לא הובעה התנגדות. איפה ראש מערך ההסברה הלאומי? שאל לפיד, תנו לו שיטפל. הוא כבר מטפל, עדכנו אותו.
לפיד הביט בנוכחים בחדר, זיהה את השר חילי טרופר ואמר: חילי, אתה יכול לצאת לתת הודעה לתקשורת? צריך להרוג את הספין הזה כשהוא קטן. כך היה. טרופר, אולי הפוליטיקאי האמין בישראל כרגע, לא חבר במפלגה של לפיד, אבל באירוע כזה אין מפלגות. אמירתו הברורה, יחד עם הסרטונים שמראים את הרקטה מסתחררת לתוך ג'בליה, עשו את העבודה.
שלוש ההחלטות הגדולות ביותר של לפיד במבצע היו האלמנטריות והמתבקשות ביותר: להחליט שהוא לא יוצא לנופש (עם פרוץ המתיחות), להחליט שהוא כן יוצא להתקפה, להחליט לקפל במהירות אחרי שהיעדים הושגו. ככה צריך. ועוד משהו קטן: לאורך כל המבצע, וגם לפניו, הוא התייעץ עם גדי איזנקוט. בטלפון, אבל גם במפגשים. הוא מחזיק ממנו.