תמיד ידענו שאבנר יגיע רחוק. שיש לו מה לומר לעולם. כשהוא רואה במה, משהו ניצת בו והופך לאור גדול. זה היה ברור כבר אז, כשדב'לה קול אימץ אותו אליו ובגיל צעיר מאוד פתח איתו בית ספר לתקשורת בבית העיתונאים בירושלים. בכל שבוע, רגע לפני שסגרתי את מדורי במקומון “כל העיר", הוא היה מספר לי על עלילותיו של קירש הג'ינג'י, ילד הפלא שניחן בחיוך גדול ובאהבת אדם נקייה.
הזמן, כידוע, אינו נוהג להתריע מראש על העתיד להתרחש. דבל'ה קול ורעייתו רחל נרצחו ב־2005 בפיגוע ונשארו הכאב והגעגוע. אבנר עזב את העיר והקים משפחה. מדי פעם ראיתי את שמו ברשימת במאי ערוץ הילדים וערוץ הספורט וגם על המסך ככתב משעשע.
בהזדמנויות אחרות נפגשנו בטיש הגדול של משה להב, ואבנר היה מזנק לבמה עם כמה שירים בעזוז מהסוג האבנרי הג'ינג'י. מעת לעת, נהג לשלוח אליי קטעים לקראת עלייתה מתישהו־איפשהו של סדרה עתירת תקציב, פרועה ומצחיקה פרי מוחו האינטנסיבי. הרבה כסף והשקעה אינסופית, ודאי למי שלא מגיע עם גב של חברת הפקות מבוססת.
אבולוציה של מילים מסקרנת. למשל, המילה “משוגע", שעם הזמן הלכה ונפטרה מהדימוי שלה. לא רק שכבר לא מקובל לומר “משוגע" - ה"משוגע" הוא כבר מזמן אינו זה שהולך עם חלוק פתוח ואחוריו מבצבצים, מרייר וצועק תוך נפנוף ידיים באמצע הרחוב כמו בחלק מהסיפורים בספרות העברית של תחילת המאה ה־20. באלו אפשר למצוא תיאורים כמו “נטרפה עליו דעתו", “יצא מדעתו" ו"הסתתרה בינתו" ברוח התקופה והישענות על אמונות מסורתיות עממיות כמו “נכנסה בו רוח רעה" ו"נכנס בו דיבוק".
המשוגע הוא לא “הכובען המטורף" של לואיס קרול או הדמות מהסיפורים של גי דה מופסאן. אפילו בקולנוע העולמי הוא עבר שינוי. להוציא סרטים בודדים, הרוב עשו שירות די גרוע למתמודדי הנפש ולאפשרות הטיפול. בסרטים רבים המוסד הפסיכיאטרי הוא־הוא הגיהינום: “קן הקוקייה" של מילוש פורמן, “שאטר איילנד" של מרטין סקורסזה, “נערה בהפרעה" של ג'יימס מנגולד ועוד. נדרשו שנים ארוכות עד שהדימויים הקולנועיים השתנו.
אחת הסצינות שנחקקו אצלי היא מסרטה של ברברה סטרייסנד, “נסיך הגאות והשפל": הפסיכיאטרית סוזן לווינסטין מגיעה לבקר במוסד פסיכיאטרי ומנהלת שיחה מרתקת עם מי שהיא מניחה שהיא פסיכיאטרית מומחית, עד שהיא מגלה שאינה אלא עוד מאושפזת רהוטה וחכמה במיוחד.
גם דמות הגאון המשוגע לא עשתה שירות טוב למתמודדי נפש. הרי לא כולם ואן גוך או זוכי פרס נובל פוטנציאליים כמו ג'ון נאש מ"נפלאות התבונה", כמו שלא כל מתמודדי הנפש הם אומללים או בהכרח טובי לב. זו מחשבה מתנשאת מאוד.
המשוגע של המאה ה־21 כל כך לא משוגע, שכבר יש לו כל מיני שמות ספציפיים, לעתים עד כדי כך שאני רוצה לצעוק: זה לא מוכרח להיות “נרקיסיזם" או “הפרעת אישיות גבולית". יש אנשים שנולדו עם אופי חרא. חבל שבתנ"ך של הפסיכיאטריה, ה־DSM, לא מופיעה ההגדרה הזו. הכוונה כמובן איננה למי שאיזונם הופר ושבר אחז בחייהם. הרי לא סתם לימודי הפסיכיאטריה מתחילים בלימודי רפואה. לנפש יש תאים גם אם אינם נראים במיקרוסקופ. היא יכולה לחלות כמו כל איבר אחר.
השבוע, בשעת לילה מאוחרת, אבנר שב אל המסך. אבנר האמיץ והחכם, שדב'לה המנוח ידע שיש לו שליחות בעולם הזה. אחרי שנים ארוכות של התמודדות שרק הקרובים ביותר היו שותפים לה, הוא החליט לעשות מעשה ולדבר על הדברים בקול רם ולקחת חלק בקמפיין שנועד לקלף מעל מתמודדי הנפש את התדמית השגויה שלהם.
אודי שדמי, חבר ותיק מערוץ הספורט, הציע לו לקחת חלק בקמפיין מטעם משרד הבריאות. אבנר התלבט. “מצד אחד היה לי הדחף להופיע. לתת מהאור הפנימי שלי ולהאיר אחרים שנמצאים בחשיכה. גם החזרה למסך קסמה לי. הרי מאז ומעולם האמנתי שנולדתי למסך. מצד שני, באו ההיסוסים", סיפר לי רגע לפני העלייה למסך הטלוויזיה. “איך הילדים שלי יקבלו את זה? אני יודע שהם מפחדים מהחשיפה ומהסטיגמות של מחלת נפש. איך אנשים שלא יודעים על ההתמודדות יקבלו את זה? האם זה יפגע בי במישור התעסוקתי? האם החשיפה תערער אותי? תעיף אותי גבוה מדי?".
תחושת השליחות גברה על החששות. “הייתי שם, במעמקים בלתי נתפסים ובפסגות מפחידות ומנותקות מהמציאות, ואני יודע שיש בכוחי לעזור לאחרים ועל הדרך גם לקטוף מחמאות מאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן על הגזרה הדקיקה", הוא אומר. אז תקשיבי טוב, מאניה דיפרסיה. אבנר לא מתבייש יותר ומוסר לך באלו המילים: “אני רואה לך בלבן של העיניים. לא תפחידי אותי יותר. אפשר לחיות וטוב לצדך".