1. מיאמי. בגיליון החגיגי לראש השנה של "ידיעות מיאמי", שמוציא לאור בעברית כבר עשרות שנים איש התקשורת המקומי משה ימין, בולטת מודעת ברכה לשנה החדשה של מושל פלורידה רון דה־סנטיס.

לא זו אף זו, רעייתו, הגברת הראשונה קייסי, קיימה השבוע הרמת כוסית לחג עם פורום נשים יהודיות וישראליות בביתה ובהזמנתה של נילי פאליק (שעוד נדבר בה).

וכל זה לא במקרה: דה־סנטיס הרפובליקני, שנבחר בפער קטן של 30 אלף קולות, בטוח שאלו הם קולותיהם של הישראלים והיהודים בפלורידה. בעיקר הישראלים, הידועים כתומכים ברפובליקנים. גם הם עצמם משוכנעים שאלו הקולות שלהם, וכעת, כשדה־סנטיס לוטש עיניים לבית הלבן בבחירות 2024, הם יעד חשוב עבורו.

הקמפיין כבר מתנהל בפרופיל נמוך יחסית, ומתמקד בינתיים בתשתית של העוצמה הישראלית והיהודית בפלורידה ובתרומות. הם אוהבים אותו והוא אותם.

2. בבית של דניס ועופר תמיר התכנסו בסוף השבוע שעבר כמה עשרות פעילים ישראלים בקהילת מיאמי, רובם מובילים שורת פרלמנטים בערים באזור, המושכים אליהם את הישראלים שמחפשים עשייה, חום וקהילה בניכר.

את האירוע (שבו נשאתי דברים) הקדישו להרמת כוסית לראש השנה וגם לאיסוף כספים לפעילות. צריך להניע את "המכונה הציונית" אחרי שנות הקורונה.

עופר - המשמש כיו"ר "פרלמנט הריביירה" במיאמי - מדווח על כך שהצליח לממן הבאת שליחה מישראל לשבט הצופים המקומי, ומציב בפני המתכנסים את האתגר הגדול: "לחזק דור שלישי ציוני במיאמי".

האוניברסיטאות, כך מתברר, הן המכשול שאותו יש לעבור. הישראלים שולחים אליהן את הילדים ומקבלים אותם בחזרה עם דעות ותובנות שונות.

בפורום מסבירים שבעוד הקהילה היהודית המקומית, המונה כ־600 אלף איש, נהנית מתקציב גדול, הרי שרוב הפעילות מופנית פנימה לקהילה, לפליטים מאוקראינה ולעזרה הדדית.

הישראלים, לעומת זאת, "חיים כבר 40 שנה על מזוודות", רגליהם במיאמי ולבם וראשם בישראל. הם מרותקים לטלוויזיה הישראלית, לאתרי האינטרנט ולרשתות בארץ כמו מסוממים. במו עיניי ראיתי.
 
3. משה ימין הוא "המוכתר" של הקהילה הישראלית במיאמי, חי בה עם רעייתו טובה, מורה בבית הספר היהודי, ועם חלק מילדיו. פעם בשנה הוא לוקח את כל החמולה לישראל לטיול מורשת, ציונות ושורשים. מירושלים, שם גדל, למוצב החרמון ועד לערבה. הוא לא ירשה שהם ישכחו היכן "הבית האמיתי". ברכב שלו הוא מאזין בימים הללו לפיוטי הסליחות לימים הנוראים.

כבר שנים שהוא מוציא כאן את "ידיעות מיאמי", מה שמביא אותו להכיר את כולם ולשלוט בכל אירוע, בכל פרט חשוב, בכל פירור מידע. כל המידע אצלו, והוא מפרסם אותו לקוראיו הרבים בעיתון ובפייסבוק. העיתון של ימין הוא "מדורת השבט" של הקהילה הישראלית בפלורידה ושל היהודים ששולטים בשפה.

אני מכיר אותו כבר שנים, ואת כוחו והשפעתו הוא מנצל לאיסוף תרומות ותמיכה בארגוני חסד רבים בישראל. גאוותו בעיקר על "גדולים מהחיים".
 
4. פואד עובדיה הוא "קצין התרבות" של קהילת הישראלים כאן במיאמי. בקרוב תהיה הופעה של אדיר מילר שהביא לכאן, ופואד כל הזמן בטלפון עם בקשות "לשמור מקום טוב". אגב, מילר ביקש להגביל את מחיר הכרטיס למינימום, וכולם מציינים זאת בהערכה רבה.

אחריו יביא פואד את חנן בן ארי, והיו כאן גם עדן חסון ועדן בן זקן. אבל כולם עוד זוכרים איך פואד עובדיה הביא להם למיאמי את הגשש החיוור ונתן להם להופיע בפני הישראלים בבית הקולנוע שהפעיל לפני שנים.
 
5. את נילי פאליק אני מכיר 30 שנה, מאז שהתלוויתי לשר הביטחון יצחק מרדכי לביקור במיאמי, כדי לתמוך ביוזמתה להקים את סניף ידידי צה"ל בפלורידה. זה היה ערב מרשים ב"הילטון פונטנבלו" עם 1,200 יהודים וישראלים ועם שר מהקבינט האמריקאי.

לימים הפכה פאליק לנשיאה הפדרלית של אגודת ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה והביאה את הפעילות לשיא תרומות של 100 מיליון דולר בשנה, לרווחת חיילי צה"ל.

פאליק היא "הלב של חיילי צה"ל באמריקה ובדרום אמריקה", ציונית ברמ"ח איבריה, ישראלית שנולדה בטבריה, והיא וילדיה ונכדיה חיים את ישראל מדי שעה בשעה. הנינה שלה, למשל, משרתת כעת בצה"ל כחיילת בודדה.

פאליק עוסקת באין ספור יוזמות למען ישראל ולמען הקהילה היהודית, ואם הייתם שואלים את כל שרי הביטחון והרמטכ"לים שכיהנו כאן ב־30 השנים האחרונות, הם יסכימו שהיא צריכה להשיא את משואת יהדות התפוצות ביום העצמאות הקרוב בהר הרצל. אין ראויה ממנה.
 
6. איציק הוא "קצין הקולינריה" של הקהילה הישראלית במיאמי. כבר 30 שנה הוא מפעיל את המסעדה הנחבאת שלו "אצל איציק" - מקום מפגש לישראלים שמתגעגעים לריחות ולטעמים של סבתא ואמא.

תמצאו כאן כמעט הכל. בימי שישי חריימה וממולאים, בשבתות בבוקר ג'חנון ומלאווח, ובאמצע השבוע הרבה קבב, עראייס ופיתות.
הקירות מלאים בצילומים של כל מי שביקר כאן אי־פעם, והפרלמנט הישראלי קבע כאן את מקום המפגש השבועי שלו.
כשפנינה רעייתי אתגרה את איציק וביקשה מרק תימני, הוא הפתיע אותה והגיש לה גם עם חילבה.
 
7. ד"ר מהמט אוז הוא כוכב טלוויזיה אמריקאי, המוכר בתוכניתו "דוקטור אוז", שבה הוא משיב לשאלות צופים ומציע עצות איך להיראות צעיר בעשר שנים.

הוא קרדיולוג במקצועו, מוסלמי ממוצא טורקי, שמתמודד כעת על מקום בקונגרס האמריקאי במדינת פנסילבניה. הוא רפובליקני, תומך גדול בישראל, אבל מכיר היטב את ארדואן ומתמרן בין הקשיים הנובעים מהמוצא לבוחרים.

היהודים בארה"ב הם יעד עבור ד"ר מהמט, ובפגישה על ארוחת בוקר השבוע בביתו של סיימון פאליק, מהתומכים הגדולים במפלגה הרפובליקנית, מנסה ד"ר מהמט לעשות לעצמו נפשות, בתקווה לקבל סיוע ותמיכה ולהיבחר. ואני, כמי שיודע שאין "ארוחות חינם", הצעתי לו בשיחתנו את הסלוגן "ארה"ב חולה – ארה"ב צריכה דוקטור".

הוא די אהב, ואז נזכרתי בפרופ' רוני גמזו מאיכילוב, שרוצה גם הוא להיבחר לתפקיד ראש עיריית תל אביב, וחשבתי גם על סלוגן עבורו: "רוני, חי את הדופק של העיר". שלא יגידו שאני עוזר רק לטורקים.
 
8. עלמה זהבי רק בת 18. היא הגיעה לדרום פלורידה ביחד עם עוד שמונה בנות לשנת שירות בקהילה היהודית והישראלית מטעם הסוכנות היהודית. זהבי מספרת לי כאן בשיא הגאווה, שכמוה ישנן 150 ישראליות בשנת שירות ברחבי העולם היהודי. המשימה: עבודה עם צעירים ומבוגרים על חיזוק הזהות היהודית והציונית וסיוע למי שמבקש לעלות לישראל (יש, אבל לא הרבה). וכשתיגמר השנה, הן תחזורנה לישראל להמשך המסלול.

בינתיים, מה שהיא מצהירה בפניי זה שהיא וחברותיה כל כך מחכות להצביע לראשונה בבחירות לכנסת, וזה מרגש אותן.
שאלתם בציניות מה עושה הסוכנות היהודית בימינו? הנה לכם דוגמה אחת קטנה.
 
9. באטלנטיק אווניו, בעיירה דלריי ביץ' בפלורידה, מפעיל רמי רוטקופף כבר שנים את "גלריית בלו".
1,000 מטר של תצוגה מרהיבה של פסלים, ציורים ועבודות אומנות נוספות של יוצרים ישראלים. בעבר הוא החזיק והפעיל רשת של גלריות משלו. אולם כיום הוא נשאר עם הגלריה באזור מגוריו ועם עסק של מכירת אומנות לגלריות ברחבי אמריקה.

לא הייתי מטריח אתכם, אלמלא היה רוטקופף מציג אומנות ישראלית בתפארתה. רובם הכמעט מוחלט הם אומנים "שלנו", ובהם: אלכס פאוקר, רוני אגם (הבן של...), אדריאנה נווה, דוד שלוס ונוספים. אולם את העין שלי תפס הציור של דוד ד'אור הזמר, שמתברר שהוא אומן רב־תחומי, ואותי זה שימח.
 
10. בשכונת אוונטורה במיאמי, במעלית לחניון מבילוי ערב, אני נדחס עם זוג חרדים. בזמן שהיא צמודה לטלפון, הוא זיהה אותי כישראלי.
"מה אעשה, היא כל היום בטלפון. אבל היא מסכמת בראש השנה שיא של 57 שידוכים, ואולי תספיק עוד אחד", הוא הסביר לי בנימה מתנצלת.
"בטח יש לה כבר אין ספור פנטהאוזים בסביוני גן עדן", השבתי בחיוך, ואיחלתי לה לארגן עוד שידוך לפני ליל החג.
 
11. הגעתי לפלורידה להרצות, והנה הצלחתי גם לכתוב טור ממיאמי על החוויות שצברתי והאנשים שהכרתי, בלי שום מילה על פוליטיקה.
אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ואעשה זאת בקצרה: שתבוא עלינו שנה טובה, שבישראל ביתנו ובבית היהודי כולו ישררו ליכוד שורות וממלכתיות, שהרוח הציונית תנשב בעוצמה יהודית ראויה, שנדע חוסן לישראל ושנבין שיש עתיד ואפילו טוב ושניתן יחד עבודה טובה בכל תחום ובמרץ רב.

והעיקר – שנצא מכל אלה חזקים ומאוחדים.
לו יהי. שנה טובה ושבת שלום.