בימים אלה, שבהם מציינים 60 שנה למשבר הטילים בקובה, הנחשב למסוכן ביותר בהיסטוריה האנושית, אנו קרובים יותר מתמיד לקטסטרופה גרעינית. כך סבורים רבים ממקבלי ההחלטות במערב, וכן מומחי גרעין ובראשם גרהאם אליסון, מומחה אמריקאי בעל שם עולמי. אליסון מזהיר כי אנו נמצאים כעת בנקודת זמן קריטית במלחמה באוקראינה, העלולה להתלקח למלחמה כוללת.
"האיום הגרעיני הגבוה מזה 60 שנה": ביידן באזהרה דרמטית מפני פוטין
ברקע איומי פוטין: כך יראה העולם לאחר הפצצה גרעינית | צפו
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אף מתריע מפני סיכוי לשימוש בנשק גרעיני, זאת נוכח מהלכיו ואיומיו הבוטים של פוטין, המוכוון להשיג את מטרותיו הצבאיות "בכל מחיר". כשהוא מתוסכל ומתמודד עם סדרת כישלונות ומפלות בשדה הקרב נוכח מתקפות הנגד של הכוחות האוקראיניים, ובמיוחד על רקע פיצוץ הגשר שמחבר את רוסיה לחצי האי קרים, במערב מבינים היטב כי ראש הקרמלין מסוכן מתמיד וכי יש להתייחס במלוא הרצינות לאיומיו הישירים.
וכך, בדומה למתיחות העצומה שהתחוללה בין וושינגטון ומוסקבה לפני שישה עשורים, "הליכה על הסף" מצד נשיא ארה"ב ומנהיגי מדינות נאט"ו אינה רק מבחן מנהיגות. מדובר ברגעי הכרעה מסוכנים במשבר בינלאומי חמור ביותר, העלול לצאת מכלל שליטה ולהסלים לעימות חזיתי ולמלחמה של ממש בין רוסיה וארה"ב.
העובדות מדברות בעד עצמן. התבוננות במפת המאבקים הבינלאומיים שהתחוללו מאז סוף מלחמת העולם השנייה מראה כי המלחמה באוקראינה היא האיום הביטחוני והמשבר הבינלאומי הקרוב ביותר לעימות חזיתי בין המעצמות - לראשונה מאז משבר 1962. אומנם מאז תחילת המלחמה הקרה התחוללו עימותים צבאיים ומאבקי כוח בינלאומיים משמעותיים, דוגמת מלחמת קוריאה (1953) ומלחמת וייטנאם (1955), אולם מתוקף מאזן האימה שנוצר, לא התקיים מאבק ישיר בין רוסיה וארה"ב עם פוטנציאל לשימוש ממשי בנשק גרעיני כפי שמתחולל כיום.
יתרה מזאת, אף על פי שכל אחת מהמעצמות דאגה לחמש את ה"שלוּחים" (proxies) שלה בנשק ובאמצעי לחימה שגרמו להרג ולפציעה של עשרות אלפי חיילים מהצד היריב, הן רוסיה והן ארה"ב נמנעו עד היום מהתערבות ישירה במאבקים זו של זו. זאת מכוח ההרתעה של מלחמה גרעינית והכרה ביכולת של כל אחת מהן להסב נזק והרס בלתי הפיך לצד השני ובתוך כך גם לעצמן, זאת במסגרת דוקטרינת "השמדה הדדית מובטחת" המכונה "מד" (Mutual Assured Destruction, MAD).
שימוש בדוקטרינה זו במהלך המלחמה הקרה במשבר קובה שהתחולל באוקטובר 1962, ולמעשה עד לאחרונה, האיץ את מרוץ החימוש הגרעיני, ובעקבותיו נחתמו הסכמים בינלאומיים רבים שהסדירו את אופן השימוש בו ואף מנעו את הפצתו בעולם.
שלל פרסומים שיצאו לאור בעשורים האחרונים מתארים את משבר קובה כנקודת השיא של המלחמה הקרה. אולם עתה מסתמן כי משבר קובה היה רק קדימון למאבק הקולוסאלי המתחולל כיום בין רוסיה לבין ארה"ב, מדינות נאט"ו והמערב. המשבר ההוא, שהוביל לבסוף להפשרת היחסים המתוחים בין ברית המועצות לשעבר וארה"ב, יצר מערכת "כללי משחק" ברורים, לרבות קווים אדומים שנשמרו עד לאחרונה בעניין השימוש בגרעין.
הפעם, בניגוד לנכונותם של שני המנהיגים דאז – ניקיטה חרושצ'וב וג'ון קנדי – לשאת ולתת ביניהם ולהימנע משימוש ב"נשק יום הדין", משבר אוקראינה מאופיין בהתרסה חד־צדדית מצד פוטין, הפועל במכוון להחרפת המצב הביטחוני ולשבירת הטאבו הגרעיני.
מאז פלישת הצבא הרוסי לאוקראינה העלה פוטין את דרגת הכוננות הגרעינית של רוסיה, גינה את ארה"ב ומדינות נאט"ו על תמיכתן באוקראינה, ואף פיזר איומים תכופים בנוגע לשימוש ממשי בנשק קטלני זה. וכך, כשהוא חוצה את כל הקווים האדומים ומפר במודע את המשפט הבינלאומי, פוטין אינו בוחל באמצעים. הוא קורא תיגר על הסטטוס קוו והסדר העולמי הקיים, ועל הדמוקרטיה וההגמוניה האמריקאיות.
כאוס וחוסר יציבות
על רקע זה, כבר עתה ברור כי המאבק באוקראינה מסמל נקודת שבר ותפנית היסטורית בפוליטיקה העולמית ובמרחב המאבק הגרעיני. מדובר במשבר עולמי מורכב ומסוכן הרבה יותר, הנושא השלכות גיאופוליטיות הרות אסון על הקהילה הבינלאומית. זאת נוכח רצינות כוונותיו ומטרותיו של פוטין להסלים ולא למנוע את המאבק, וכל שכן נוכח הסבירות הגבוהה לשימוש שהוא יעשה בגרעין טקטי ופוטנציאל הנזק הקטסטרופלי שלו.
כשהוא פועל להשגת תמונת ניצחון בכל מחיר – חרף המפלות, הנסיגות הצבאיות והאבדות העצומות בציוד וכוח אדם – פוטין מנפץ באחת את אשליית הביטחון הקולקטיבי של ההרתעה הגרעינית שנוצרה לפני שישה עשורים. חמור מכך, מהלכיו, המובילים לכאוס ולחוסר יציבות בזירה הבינלאומית, מאיצים את מרוץ החימוש הגרעיני בזירה הבינלאומית ודוחפים גורמים קיצוניים נוספים לנצל את המצב שנוצר ולהסלים אותו.
התבוננות השוואתית בזירה הבינלאומית אז והיום מאפשרת להיווכח כי לעומת מאזן הכוחות הגרעיני והיתרון של ארה"ב בשנת 1962, כיום תשע מדינות מחזיקות בנשק גרעיני או עומדות להשיגו (דוגמת סין, קוריאה הצפונית, פקיסטן ואיראן). אבל – וזהו אבל גדול – רוסיה מדורגת ראשונה לפני ארה"ב כמעצמה גרעינית המחזיקה במאגר הנשק הגרעיני הגדול בעולם עם 6,257 ראשי נפץ גרעיני, מתוכם 1,900 פצצות גרעיניות טקטיקות ויותר מ־1,500 טילים בליסטיים בין־יבשתיים ופצצות אסטרטגיות. עובדה זו מקנה לה עוצמה גיאופוליטית וביטחונית רבה לצד כוח מיקוח ויכולת התרסה גבוהה מאי־פעם בעבר. זאת על אף מפלותיו של הצבא הרוסי באוקראינה, בידודה הבינלאומי של רוסיה ומצבה הכלכלי.
התבוננות מערכתית רחבה על משבר הטילים בקובה אינה יכולה ללמד אותנו איך למנוע מלחמה, אך היא מספקת לנו תובנות בנוגע לחשיבותו העצומה של הרגע שבו העולם עמד על סף מלחמה גרעינית שיכלה להוביל לקטסטרופה. ייתכן שהיה לנו את המזל להימנע עד היום ממאבק גרעיני, אולם אסור להיתפס לאשליות ולמצגות שווא - ואף אסור לנו לטעות בהערכות כלפי מהלכיו של פוטין ולחשוב כי שימוש בגרעין טקטי באוקראינה הוא בלתי אפשרי.
השוואה בין שני המשברים הבינלאומיים מאפשרת לבחון שאלות קריטיות התקפות כיום יותר מתמיד. לדוגמה, האם המאבק באוקראינה יהווה ניצחון טקטי או כישלון אסטרטגי רוסי, שיחזק או יחליש את מעמדה של רוסיה ושל פוטין בזירה הבינלאומית? ומה לגבי מעמדה ההגמוני של ארה"ב – האם ממשל ביידן יכול לנהל את המשבר שנוצר ולבלום את מהלכיו ההרסניים של ראש הקרמלין?
ובכלל, מה לגבי יחסי המעצמות והסדר העולמי – האם ההפשרה ביחסי רוסיה־ארה"ב שהתחוללה בעקבות משבר הטילים בקובה יכולה להתקיים גם כעת, או שמא מדובר בהידרדרות מהירה של "רכבת הדוהרת אל הגיהינום"? ואם אכן חלילה פוטין יממש את איומיו וישתמש בגרעין טקטי, פצצה גרעינית קטנה אך קטלנית ביותר – כיצד תגיב ארה"ב ומה יקרה ביום שאחרי?
ללא ספק, מדובר בנקודת תפנית קריטית בהיסטוריית היחסים הבינלאומיים.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה ולמשברים בינלאומיים