אבא, אתה מפורסם?״
״כן ולא, אולי קצת״.
״וסבא אסי מפורסם?״
״כן, הוא מאוד מפורסם״.
״וסבא משה גם מפורסם?״
״כן, הוא ממש ממש מפורסם״.
״כולם יודעים מיהו?״
״כן״.
״כל אחד?״
״כן, כל אחד, אפילו יש רחובות על שמו, רחובות ענקיים״.
״לך יש רחובות בשם שלך?״
״לא״.
״אבל יש לי בבית ספר שתי מורות שיודעות מי אתה״.
״שתי מורות זה לא מספיק שיקראו על שמך רחוב״.
״כמה מורות צריך?״.
״כל המורות וגם המשפחות של המורות״.
״על שמי גם יהיו רחובות?״
״זה תלוי בך״.
״מה אני צריך לעשות?״
״אתה לא רוצה לדעת״.
את השיחה הזו ניהלתי עם הילד בתחילת השבוע. הילד בן 8 והוא מתחיל להבין שהוא נולד למשפחה חריגה שהפכה לסדרה דוקומנטרית בפריים טיים של רשת 13 בימי חמישי. ״המשפחה הראשונה של ישראל״, צעקו הפרומואים, והילד שראה אותם שאל אותי ״מי המשפחה השנייה?״.
רציתי להגיד לו משפחת בנאי או משפחת לפיד, אבל החלטתי ללכת על תשובה חינוכית: ״אתה יודע שזה לא משנה מי מקום ראשון ומי מקום שני״. ״אוקיי״, השיב הילד. ״ובכלל השם שלך שאמא שלך ואני נתנו לך - ארד - זו מדליה של מקום שלישי באולימפיאדה. יש מדליית זהב למקום הראשון, מדליית כסף למקום השני, וארד מקום שלישי״.
״למה לא קראתם לי זהב?״
״כי גם מקום שלישי זה בסדר, העיקר שנתת את המקסימום, וגם זהב דיין נשמע שם של מישהו ששודד פיצוציות להנאתו״.
קשה להסביר את המחלה לילד, המחלה הממארת שנקראת דייניזם. כשהוא נולד, רציתי להגיד לו ״ברוך הבא לעולם, ילד, נולדת למשפחה המשוגעת והצבעונית בעולם״.
על הקירות בזמן שלקחתי אותו לתינוקייה הופיעו שלטים גדולים לכבוד יום ההולדת (לא זוכר כמה) של בית החולים, ואחת התמונות הייתה של משה דיין מבקר בבית החולים. התמונה הייתה ממש גדולה, והיא הטילה עלינו צל בזמן שחלפנו על פניה.
כמה שנים אחרי אותה לידה הילד כבר התחיל לדבר ויום אחד הוא ניגש אליי ושאל: ״אבא, מה המקום הכי משוגע שהיית בו?״.
״קוריאה הצפונית, זה המקום הכי מטורף בעולם ורק מעטים היו שם״.
״למה הוא מטורף?״
״כי יש שם משפחה אחת של סבא, בן ונכד, קוראים למשפחה משפחת קים, והם שולטים שם במדינה ועושים כל מיני דברים קשים ולא מרשים לאף אחד לחיות כמו שהוא רוצה״.
״אז למה נסעת לשם?״.
״ובכן, ילד, כי משפחת קים היא המשפחה היחידה שיותר משוגעת ממשפחת דיין״.
אחרי ששודר אחד הפרקים של הסדרה והילד ראה חלק ממנה, הוא ניגש אליי ואמר לי שהוא כתב שיר שהוא רוצה שאני אקרא. לשיר קוראים ״כשאני אהיה כלב אני אהיה מפורסם״, הוא אמר ודקלם את השיר שכתב:
אבא שלי נכנס לטלוויזיה
יום אחד
בטלוויזיה הוא תמיד יותר נחמד
בטלוויזיה הוא כלב עם ראש מחודד
הב־הב הב־הב
ויש לו קולר
על הצוואר
זה מוזר
הב־הב
כשאני אהיה כלב אני אהיה מפורסם
הב־הב אני אנבח
על כל העולם
כשאהיה כלב אני אהיה מפורסם
ארבל אמר לי
שיש לי גם סבא מפורסם
גם הוא כלב מן הסתם
כלב שמירה שקוראים לו אסי
שזה כמו לאסי
בלי האות הראשונה
כשהייתי בן 5 וחצי
גיליתי שגם סבא רבא שלי הוא כלב
כלב רטייה
ואני חושב
שבעצם יש הרבה כלבים אצלי במשפחה
אם לא די בכך ואם לא ״דיינו״, זה עתה יצא לאור ספר שירה נוסף של המשורר שכבר הפך לאב הבית של השירה הישראלית, רוני סומק. לספר קוראים ״הרמס״, ובאחד הדפים של הספר הנפלא הזה תוכלו למצוא שיר שכתב סומק על אבי, אסי דיין, "סְלִיחָה עַל הַבְּעִיטוֹת". אחר צהריים אחד שבו הוא היה ילד בבית הספר, כשהיה בדרכו הביתה בסיום הלימודים ניגש אליו ילד בשם אסי והזמין אותו לבוא אליו הביתה לשחק כדורגל. אחר הצהריים הזה הפך לשיר שהולך כך:
כְּשֶׁהִקְפַּצְנוּ כַּדּוּר בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מִבֵּית הַסֵּפֶר "צָהֲלָה" קָרָא לָנוּ יֶלֶד מֵאַחַת הַכִּתּוֹת הַגְּבוֹהוֹת וְשָׁאַל: "רוֹצִים לְשַׂחֵק סְטַנְגָּה?". הוּא הִזְמִין אוֹתָנוּ לַחֲצַר בֵּיתוֹ, הֵזִיז כַּמָּה עַמּוּדֵי אֶבֶן, סִדֵּר אוֹתָם כְּקוֹרוֹת שַׁעַר וְאַחֲרֵי דַּקָּה כְּבָר נִתַּז הַכַּדּוּר מֵרֶגֶל לְרֶגֶל וּפָגַע בְּמָה שֶׁפָּגַע. לַמְרוֹת הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ אֲנִי עֲדַיִן שׁוֹמֵעַ אֶת מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם אַחֲרֵי שֶׁבְּקשִׁי נִצַּחְנוּ אוֹתוֹ. לֹא הֵבַנּוּ אָז לָמָּה הוּא צָעַק "תִּבְעֲטוּ בְּהוֹרְדּוֹס", "תְּכַסְּחוּ אֶת הָעַמּוּד הַקּוֹרִינְתִּי", "תַּפִּילוּ תַּ'סְּתַם אֶבֶן מִיְּמֵי בַּיִת שֵׁנִי". לֹא יָדַעְנוּ שֶׁרַגְלֵינוּ בְּנוֹת הַשֶּׁבַע מְחַקּוֹת אֶת יָדֵינוּ שֶׁלִּפְנֵי שָׁעָה עוֹד קִשְׁקְשׁוּ עַל תְּמוּנוֹת שֶׁהִבְרִיקוּ בְּשָׁחֹר לָבָן בָּעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים בְּסֵפֶר לִמּוּד הַהִיסְטוֹרְיָה.
לַיֶּלֶד קָרְאוּ אָסִי, הֶחָצֵר בָּהּ הִפְלֵאנוּ בִּבְעִיטוֹת הַשְּׁפִּיץ הָיְתָה שֶׁל אָבִיו הַגֶּנֶרָל משֶׁה דַּיָּן, וְהַקּוֹרוֹת שֶׁשִּׁמְּשׁוּ לְשַׁעֲרֵי הַסְּטַנְגָּה שֶׁלָּנוּ הָיוּ פְּרִיטִים מֵאֹסֶף עַתִּיקוֹת שֶׁבַּעַל הַבַּיִת שְׁתוּם הָעַיִן שָׁדַד. אֲנַחְנוּ רָצִינוּ אָז לְנַצֵּחַ בַּסְּטַנְגָּה וְזֶהוּ.
נ"ב:
אַחֲרֵי שָׁנִים רָאִיתִי אֶת הַקּוֹרוֹת הָאֵלֶּה
מְסֹרָקוֹת וַחֲפוּפוֹת רֹאשׁ
מֻצָּגוֹת כְּמוֹ מַלְכוֹת יֹפִי
בַּאֲגַף הָעַתִּיקוֹת שֶׁל אַחַד הַמּוּזֵאוֹנִים.
"סְלִיחָה עַל הַבְּעִיטוֹת", אָמַרְתִּי לָהֶן בְּלִבִּי.
"אֵין דָּבָר", הֵן רָצוּ לְהַגִּיד, "בִּזְכוּתָן הָפַכְנוּ
לְשִׁיר".