בסרטי קולנוע, העיר מיאמי בארצות הברית נראית תוססת, חריגה. חצי גן עדן. זה הקצב הלטיני וגם השחקן וויל סמית, שלפני הסטירה המצלצלת באוסקר מכר לי את התחושה שמדובר במקום סופר־שמח ושווה.
בכללי זה נכון, אבל כמו תמיד בחיי, יש כמה סייגים שמשנים את התמונה. לפני הכל, אציין שאף על פי שנולדתי בארצות הברית, מעולם לא ביקרתי במיאמי. במהלך כמעט חמישה עשורים עברתי על רוב צפון אמריקה, דילגתי בין ערים וגרתי ביעדים שווים יותר או פחות של היבשת. משום מה, רק מיאמי נותרה מחוץ להישג ידי. מיותמת ורחוקה. לכן, כשהזדמנה אפשרות לבקר במקום במסגרת עבודתי, זינקתי עליה כמוצא שלל רב.
הפנטזיה הייתה לתייר באווירה קובנית שכוללת שמש, ים, אוכל נהדר, מוזיקה בוערת, והכל על חשבון הערוץ. ועם בונוס אדיר: האפשרות לקום מאוחר, כפועל יוצא מכך שלראשונה זה חודשים ארוכים אהיה ללא שתי הבנות שלי, שאומנם הן מהממות, אך טמונה בלבן נטייה חזקה לקום כשעדיין חושך מצרים בחוץ. זממתי שבחו״ל לא יהיה אף גורם שיפריע לפרזיט כמוני לנחור עד אין קץ, ואם פורטונה, אלת המזל, תחייך אליי עד הסוף, אז בנוסף גם המיטה בבית המלון תהיה רכה במיוחד ואזכה למנוחה אדירה. זו כאמור הייתה הפנטזיה.
מי שקורא את הטורים שלי יודע שבקצה של כל מחשבה חיובית נוחתת עליי בדרך כלל מציאות עגומה. גם הפעם. נכון, כל מה שאמרו על מיאמי מדויק, בהיבט של האנשים, המוזיקה והכיף. אבל יש גם כמה חסרונות. נתחיל עם זה שחם פה מוות. גיהינום. מזג אוויר איום ונורא, שאוכל לתאר אותו כמו מישהו שרודף אחריך עם פן שפועל על מקסימום חום ובמקביל מתיז משפריצר מים חמים על פניך וגופך שלא מתאדים. לח ושורף. השמש נותנת בראש ומזיעים נון סטופ.
בזמן שצילמנו בפלורידה כמו משוגעים, הייתי חמוש כל היום בחולצת ג'ינס ובמכנסיים ארוכים, מה שהפך אותי בערב לצנים מטוגן. נכון יותר לוורוד ומתקלף. נדמה לי שבדובאי היה לי חם פחות.
דבר שני - יש פה תנינים. אשכרה תנינים. הם פעילים ומפחידים. שלטים באזורים מסוימים מזהירים אותך מפניהם, וחברים אף סיפרו לי איך אחד מאותם זוחלים התנחל בגינתם למשך זמן מה וסירב לעזוב. כל הזמן חששתי שאהיה טרף לאחד מהם. נמשיך בזה שהמזגנים במיאמי מקפיאים, והמעבר בין מינוס מעלות בחללים סגורים ללבה הבוערת בחוף, פלוס היעפת, הפילו עליי גריפה ממושכת. מזיע ומשתעל נעתי בקושי בין מרואיין למרואיין.
על הדרך הצלחתי לקבוע הרצאה לחברים ישראלים באזור. לפני שהבנתי כמה קשוח יהיה המסע כולו, חשבתי שזה רעיון טוב. למרבה הפלא ולמרות מצבי, ההרצאה עברה נהדר. הקהל והאנשים היו מדהימים. לפני שעליתי לבמה הציגו אותי בצורה שלא הכרתי עד היום. זה הפתיע אותי מצד אחד ולרגעים גם העלה סומק בלחיי ומצד שני היה בזה משהו נכון. אחד המארגנים סיפר לקהל עליי, אסף מידע על אודותיי והנגיש אותו בנאום קצרצר. נתן רקע. עמדתי בצד והאזנתי לדבריו. זה היה ממש מוזר. הרגשתי נוכח במעמד שהוא בין הספד לזכייה בפרס. יותר מהכל הרגשתי חשוף. לא תמיד מבינים את זה. עבודה במדיה וברשתות הופכת אותך לשקוף. אחרי כל כך הרבה שנים, אנשים יודעים דברים רבים עליך, ולך תתמודד עם זה.
סיימתי את ההרצאה ויצאתי אל מחוץ לאולם כדי לשחרר שיעולים שהחנקתי במשך שעה ורבע. מיד אחרי זה חזרתי לעבוד ולצלם. מיותר לציין שבכל העומס, החלום לישון בלי סוף הלך לעזאזל. המון עבודה, הכחכוחים הבלתי פוסקים ובעיקר הפרשי השעות גמרו אותי. בלילות אין יותר משעתיים רצופות של תנומה. אולי זה העונש שלי על זה שהשארתי את אשתי והקטנות לבד לשבוע. פתאום, ממש כמו בסיפור הרבי והעז, התנאים בבית נראים הכי טובים שיש, אפילו יותר טובים מאשר במלון במיאמי, אחת הערים הלוהטות בעולם.