יש במדינת ישראל שני רבדים. הראשון מצוין והשני מפלג ומקטב. הראשון מורכב מעם ישראל על גווניו השונים והמשתנים: חילונים ודתיים, ימין ושמאל, יהודים וערבים, עשירים ועניים, מרכז ופריפריה וכך הלאה. הבלילה האנושית הזו שהגיעה לכאן מכוחה של ציונות, לעתים בשל כורח לאחר רדיפות וסכנת חיים או הגירה של הורים וסבתות ועוד נסיבות נוספות רבות, מסתדרת מצוין יחד. 

בחיי היומיום בארץ חיים אנשים שפשוט אוהבים זה את זה. רוצים לחיות יחד ולשגשג. לא הגזמתי וגם לא חטפתי מכת חשמל לקודקוד. אם תבדקו היטב, תראו ותרגישו שיש דאגה וסימפטיה שחוצה מגזרים. “ואהבת לרעך כמוך" עובד בהחלט אצלנו ובמלוא הקיטור. מהחרמון ועד אילת. 

במדינתו פועלת כמות מרשימה במיוחד של גופים התנדבותיים. יחידים וארגונים המסייעים לקהילה שלהם ומחוצה לה, ואזרחים שמעלים על נס את העיקרון של התמיכה בזולת. אם זה בעזרה בהחלפת גלגל רכב שיש בו פנצ'ר ועד לתרומת כליה לטובת זר גמור. אני רואה את זה מדי שבוע בתוכנית “יצאת צדיק":

בעלי מקצוע, אנשים ממעמד הביניים, שמוותרים על זמנם הפנוי ועל הנוחות האישית שלהם כדי לתת לנזקקים, למוחלשים. אין בקצה של המעשים שלהם תגמול כספי משום סוג שהוא, לא פרסום או טובת הנאה - המניע הוא להפוך את ישראל למקום טוב יותר ולהרים אדם שנמצא בעמדה פחות טובה משלהם.

נוח ונעים בביצה המהבילה שלנו. העם מוצא שפה משותפת ומכנה משותף: ברחוב, במונית, בבית העסק, במרכזי הקניות, בפארקים ובשטח שבו מתנהלים חיי היומיום. תמיד נמצא על מה לדבר ולצחוק ונראה את הטוב במסגרת המיוחדת שנוצרה בפינה הלוהטת הזו של המזרח התיכון. הדברים האלה הם המהות והליבה. ואני מציין זאת בלי ציניות וסייגים רבים (ויש כאלה, ברוך השם). 

בשלב הזה נכנס לתמונה הרובד השני של המשוואה, שמורכב גם הוא משני חלקים. נתחיל בפוליטיקאים שלנו. השבוע הושבעה הכנסת החדשה. בכנות, כמה מהנציגים הטריים והחוזרים הייתם רוצים כקולגות לעבודה? כבוסים וכמועסקים? סביר להניח שמעט מאוד, אם בכלל. מהרמה האנושית של רבים מהם כבר עייפנו. אופורטוניסטים וחסרי יכולת התנקזו לבית הנבחרים. צרה צרורה. בכל זאת, נקווה שהשינוי של הבחירות האחרונות יביא בשורה ויעניק לנו אמון מחודש בנבחרינו, אבל כמו אחרים, גם אני בספק. 

החלק השני במנגנון הזה מטריד אותי עוד יותר, והוא מורכב מאנשי תקשורת ועיתונאים שהתמכרו לכוח שמביא איתו הפצת שנאה. בעקבות פריחת הרשתות החברתיות שמקדמות שיח אלים, הפכו עיתונאים רבים מאנשי מקצוע לסוכני שנאה ותיעוב. הם כבר לא מדווחים, לא שולטים בפרטים ומזמן כבר לא עוסקים בחשיפות - אלא רק מפיצים רעל. זה נורא, אבל אי אפשר לברוח מזה. 

ישנה התמסרות של רבים במקצוע להעצמת מסרים שליליים ופוגעניים. מלל אלים ומחרחר מדון השתלט והתרבה בערוצי הטלוויזיה והרדיו. הם למדו את הפטנט כיצד גונבים את השיח. לא צריך לעבוד קשה על סקופים, לא חייבים לעבוד על שאלות לטובת ראיון נוקב - מספיק לדעת איך להצית את האש, ללבות את הזעם ועל הדרך לגזור רייטינג, כי השנאה מטיסה את הפופולריות של אותן בריות נגטיביות לשמיים.

הופכת מניפולטורים של רגשות לכוכבים. לעתים גם מגיעות משכורות שמנות. שותלים איבה ומתעשרים. זה קורה בסיקור הפוליטיקה, החברה ואפילו בספורט. צורחים, מחרפים, נובחים, וצוחקים כל הדרך אל בנק. נמאס מזה. 

נמאס מפוליטיקאים בריונים ומאנשי התקשורת הללו, שמחריבים את החברה והמדינה. את הראשונים אנחנו יכולים לבחור או לא לבחור פעם בארבע שנים (קצת פחות לאחרונה), ואת האחרונים אנחנו יכולים להדיר על בסיס יומי. הימנעו מהאזנה ומצפייה במי שמטפטף ארס לאוזניים ולמוח. הקטינו את עוצמתם ומזערו את הפילוג שהם מביאים. זו יכולה להיות התרומה הטובה ביותר שלכם לבניית עתיד טוב יותר כאן. 