גלויות מהגרדומים

50 שנה מלאו לאלבום הבכורה של האיגלז, ואף שעברתי על חומרי ארכיון רלוונטיים, לא כתבתי. כנראה בגלל איפוק ובשלות שבאים עם הגיל; מתישהו מתפוגג הצורך להשאיר טביעות אצבע בכל הגוויות בסביבה.

או אולי משום שטרם החלמתי מהכווייה ב־1973, כאשר המתנדבים האמריקאים שאיתם תליתי את קישוטי יום העצמאות ביד חנה, העירו לי שאיני שר נכון את המילים ל"Take it Easy", הלהיט הגדול מהאלבום הראשון. האיגלז חתומים על כמה שירים גדולים; גם סיינפלד וביג לבובסקי אינם משכנעים כשהם מתנכלים להם; המורשת שלהם היא מיקס־גריל לא אחיד של הברקות ונפיחות.

האיגלז השאירו בדרכם לא מעט גללים, פצצות אגו יהירות וסוג דוחה במיוחד של האדרה עצמית. מצד שני, כאשר שאלו את ג'ק ניקולסון למה הוא אוהב את הלהקה שהגדירה את דרום קליפורניה, הרים אייריש את גבותיו רבות ההבעה וענה: "הרפרטואר".

לכן זה רגע עגום, במיוחד על רקע החלטתי להתנזר מווכחנות, שבו אתה מגלה שבוב דילן - שרוב הזמן ניצב מעל כל חשד - כותב על האיגלז בספרו החדש "The Philosophy of Modern Song". הספר מלא להתפקע בבחירות פרברטיות. פחות מפריעים לי השירים האקלקטיים, הנידחים, לכאורה מכוננים עבורו שהוא בחר; מפריעים בהיעדרם השירים שאינם.

אמירתם רועמת בהרבה מהשירים שנבחרו. יחסית למאזין הישראלי, כנראה שאני אמון עליהם יותר בגלל הנסיבות. אני יודע מדוע הוא כותב על סטיבן פוסטר וריקי נלסון, אף שהרמיזה שנלסון - שנהרג צעיר בתאונת מטוס - יכול היה להיות גדול מאלביס פרסלי, היא בולשיט דמגוגי.

דילן בחר להרגיז מהיום הראשון ומעולם לא הפסיק. לעצבן היא אחת התכונות המובהקות שלו. השירים בתוך ומחוץ רשימת ה־66 וההדרה האלימה של יוצרות מוזיקליות ושיריהן, גורמים תרעומת וקפיצת אגרופים.

מי שאין לו משהו לומר על ג'וני מיטשל, בוני רייט, לינדה רונדסטט, אמילו הריס ושריל קרואו, אף שהן בנות זמנו שעם חלקן עבד ונתן להן שירים, אינו אמור לגפף בפרהסיה חסרת בושה את "Witchy Woman", וודאי אחד השירים המיותרים והמעצבנים של האיגלז. לפעמים גם גאון חתן פרס נובל אמור לעמוד עירום.

את השיר כתבו דון הנלי וברני לידון והוא כמוסת תרעלה מזוקקת של מיזוגיניה פוגענית והחפצת נשים של האיגלז בתחילת דרכם. אין לשיר מסר סמוי וראוי; חייבים לקחת אותו כנתינתו. דילן, כפי שעולה מהספר, לא בא לנתח באזמל חד את השירים שבחר; כהרגלו הוא משתעשע ומורט כנפי זבובים.

לפעמים זה כתוב כמו משהו שנשאר בתחתית המזוודה של דאשיל האמט, ריימונד צ'נדלר וג'יימס קיין רגע לפני שרוחות סנטה אנה חמות נושבות; מין סולו גיטרה מקרקש מהסוג שדילן התמחה בו, הגורם לו לעוות את פניו, לחשוף את שיניו ולחייך כמו אוויל. חוץ מכמה קטעים ראויים, אין כאן חפירות עומק המגיעות למי תהום. יש אלתורים על שלושה אקורדים. דילן בא לנגן בלוז ויצא לו דיפ פרפל.

הטקסט המוקדש ל"Witchy Woman" מכוער כי דילן נגרר אחרי האיגלז כמו דספראדו קשור לסוס: "שפתי הווגינה (pussy בדילנית - ר"מ) הם כמו מלכודת פלדה והיא מכסה אותך בצואת פרות", הוא כותב, "אתה מתייחס אליה בחשד ובצדק.

"היא מכוערת מספיק לעצור שעון, היא לא חתלתולה. לובשת פאות, עיניים מלאכותיות, תכשיטים ותמרוקים. טי־שירטס, מכנסונים ומגפיים גבוהים, מעיל פרווה ומשקפי סבתא, שיער שחור ושפתיים כמו יין טוב - מחככת את אצבע האמה על האגודל וניצוצות עפים". בטקסטים רבים הוא משלב שורות מהשירים עצמם בתקווה שאנחנו מכירים. קודם זה גימיק ובהמשך טרחני.

לקח לאיגלז עשור לפחות להפוך מודעים לפושטקים הכוחניים שהיו. אבל דילן מרים את תחתוני המשי הקרועים והופך את הנוף למכוער אף יותר: "היא הפכה את עיניך לצבע דם ואת עורך לסלק אדום. היא הצפרדע הקדמונית שרואה עם אפה ומריחה עם לשונה - היא יודעת מה גורם לך לתקתק, קוראת לך ראש־פין, ווילי שתום־עין והמפטי דמפטי... היא כלבה מטורפת שהפכה אותך לאסיר".

פילוסופיה אין כאן, אבל מתישהו דילן מנסה לספק הקשרים ותובנה: "זה שיר שקשה ללכת איתו. שיר על נשמות באוויר. שיר נטול שמחה ואפל שמכניס אפר לפיך. ב־1954, בוב לומאן כתב, שר והקליט שיר רוקאבילי בשם 'Twitchy Woman'. 81 שנה מאוחר יותר, ברני לידון ודון הנלי הסירו את האות הראשונה מהשם והשיקו את קריירת הכתיבה של הנלי עם מילים שמתארות תצורות הזייתיות, חלקים שווים של טרובדור, פתיינות וקורבן של עידן הג'אז, שנלקחו מקריאת הביוגרפיה של זלדה פיצג'רלד מאת ננסי מילפורד". זלדה היא האישה שאמרה לבעלה שהפיפי שלו קטן מדי. דילן יודע שאנחנו יודעים משום שקראנו את תיאורו של המינגוויי מרגיע את חששו של חברו במשתנה בפריז.

זה ספר שולחן קפה עם צילומי ארכיון נדירים, כרזות של סרטים, חיבורים ויזואליים שהעסיקו כנראה קאדר של תחקירנים שקיבלו הוראות חיפוש מפורשות מהמחבר; הטקסטים בספר קצרים, יותר חיבורים מהורהרים, פורקי משמעת, דרשות סוף שנה בתיכון וביקורות לא מנומקות. חסר כאן עורך ברמה האלמנטרית ביותר.

מישהו שלא הרטיב את עצמו כאשר דילן הגיש לו את כתב היד. חסרה כאן עריכה, מתחביר דרך ערבוב זמנים וניסיון להתיידד עם טקסטים שעיקר כוחם בסוריאליזם, אבסטרקט והקשרים הנשזרים בראשו של הקורא ועל אחריותו בלבד. כבר בהקדמה נבט בי חשד עמום: "תודות לצוות בדאנקן דונאטס".

דילן עשה לא מעט טעויות ניווט בקריירה של יותר מ־60 שנה והן לא פגעו בשורה התחתונה שלו. דרך המלך אינה ביתו הטבעי ולא המקום שבו הוא מניח את ראשו. עד היום אינני מבין מה עשה דילן ב"Masked And Anonymous", הסרט שבו הסתובב כזומבי בנוף מהפכני כמשורר חופש בדרכו להופעה נצלנית, כשעל כתפיו נטל כפוי טובה של מי שבא לשחרר את עמו, או כך לפחות זכור לי.

בסוף מתגלה שהדיקטטור הנוטה למות הוא אביו. בערך ברמה של "Hearts on Fire" המייגע שבו גילם כוכב רוק מקשיש על אופנוע בתלתלים ערמוניים. דילן הוא כותב השירים והמגיש המוזיקלי המקורי ביותר שקם לנו. הוא לא שחקן, לא סופר, לא מחבר ביקורות מרתקות.

במקום את "The Philosophy", או אולי במקביל, כדאי לקרוא את "Folk Music - ביוגרפיה של דילן בשבעה שירים" מאת גרייל מרקוס הוותיק, ודאי הפרשן והסנגור המוצלח ביותר של דילן ומתווך חסר פשרות של שיריו ופועלו. בשנים האחרונות מתנהל דילן כמי שמנסה להדביק במלל עידנים של שתיקה ואלם, בביוגרפיות, מוזיקה של זיקיות, שיתוף פעולה עם מרטין סקורסזה במיני תעלולים פסבדו־תיעודיים.

הבדיה שהשתרבבה לדוקו על "Rolling Thunder Revue" ובעיקר הצורך לומר ש"Just Like a Woman" נכתב על שרון סטון אחרי לילה איתה, גרמה לי להתגעגע לטרובדור השתקן והנרגן שהיתל והתעלל במראייניו ובז למעריציו על הערצתם. דילן תמיד בא לחמוד לצון, לסנוט, להציק, לשקר ולהוציא דיבה. הוא אחד הכותבים האכזריים וחסרי הרחמים בתרבות המודרנית, וגם ב"The Philosophy" הוא יורה חצים מורעלים בזמרים ולהקות שלא באים לו טוב.

שאיפתו הנוכחית היא להמשיך ולהופיע עד שימות על הבמה מדום לב. בהופעות האחרונות שלו, בחירת השירים מאתגרת את המומחים והבקיאים המתגרדים בהשתאות. תערוכה של ציורי שמן גדולים שלו בסגנון היפר־ריאליסטי מסתובבת בגלריות בעולם; ציורים שאפתניים יותר מרישומי הפחם הנבוכים מימי בוב השרטט לפני 30 שנה. בינואר יראה אור מס' 17 בסדרת הבוטלגים הרשמיים שלו מימי "Time Out of Mind" שיעלה 140 דולר.

עם כל הכבוד זה לא המחיר; לא נותר לי די זמן להאזין לעשרה טייקים שונים של שיר אחד מאותם ימים. מדובר בגבר זקן הנלחם בגבורה קרב מאסף יצירתי על כל הקופה. תאוצת קריירה מעוררת השראה בגיל שבו מעדיפים אומנים אחרים לתפוס קרני שמש מלטפות, לצבוע שיער ולהגיע ראשונים לחדר האוכל של מעון הדיור המוגן.

בעשור האחרון כתבתי כאן כמה פעמים על טאונס ואן זאנט. מבחינה ביוגרפית לפחות עשיתי עבודה טובה יותר מדילן המתאר את ואן זאנט בדרכו לכתוב על "פנצ'ו ולפטי", שירו הענק בביצוע ווילי נלסון ומרל האגרד. דילן עצמו שר את השיר עם נלסון במלאת לנלסון 60. זה רלוונטי, אבל לא לדילן.

"חלק גדול מכתיבת שירים, כמו כל כתיבה, היא עריכה - זיקוק מחשבה לעיקריה. במקרים רבים האומנות היא מה שלא נאמר", כותב דילן. "כמו המימרה הישנה, קרחון נע באלגנטיות משום שרובו נמצא מתחת למים...את שיריו של טאונס שרו כמה מהטובים: ניל יאנג, ג'ון פריין, נורה ג'ונס, רוברט פלנט, גארת' ברוקס, אמילו הריס ומאות אחרים.

דרך נוספת לאמוד מחברי שירים, האם שרים את שיריהם היום? את שיריו של טאונס שרים כל לילה, במועדונים קטנים, בחדרי שינה בודדים ובכל מקום בו שבורי לב מביטים בצללים מתארכים... 'פנצו ולפטי' הוא מעשייה אפית פנורמית שאותה שרים נפלא בהפקה נהדרת שניים מהזמרים האייקוניים של העת החדשה.

"ווילי נלסון, כמו שאומרים, יכול לשיר את ספר הטלפונים ולגרום לך לבכות - הוא גם יכול לכתוב את ספר הטלפון ומרל בערך כמוהו... זו מעשיית בנדיטים עם שתי דמויות מרכזיות: מהפכן חגור חרב, שולף אקדחים וחובש סומבררו בשם פנצ'ו, ולפטי, גיבור הונקי־טונק נינוח בעל קול דבש. הם בדרכם לשומקום במדבריות מקסיקו.

הסוס של פנצ'ו מהיר כמו מכונית מרוץ ולפטי שר בלוז כמי שפנצ'ו והמשטרה הפדרלית עשו לו משהו לפה. פנצ'ו הוא ילד של אמא, חסר משמעת ואנוכי. תמיד עודדו אותו לדבר על דברים שהוא היה בור בהם. פנצ'ו ולפטי הם שידוך משמיים ואיש משניהם לא מצא את נשמתו התאומה בחייו".

ג'ואן באאז יכולה להסביר טוב ממני מדוע אוהב הנשים הסדרתי בחייו האישיים ובחלק משיריו, מתנכל כאן לנשיות, מדיר אותה, מנבל את פיו ומציג נשים כזונות פתייניות ונשמע כפי שהארווי וויינסטין התנהג. הוא יוצא ידי חובה עם אזכור מוצלח של נינה סימון ולא חיוני של רוזמרי קלוני. זאת אבן נגף כה נוכחת ומעיקה שהיא העלתה על משעול הקרב מבקרים שבדרך כלל דילן הוא פיג'מת החתול שלהם. אחרי שגמרו לטחון אותו ב"ניו יורקר", הגישה לו המחברת רשימה ארוכה של זמרות ושיריהן לעורר את זיכרונו.

הספר אינו כיתת אומן על אומנות כתיבת שירים. גם אין בו פילוסופיה. זה מבוא לכתיבה יצירתית, חלקה רשלנית, מאת מרצה אורח בשם בוב דילן. הוא כותב על 66 שירים שעשו לו משהו, אולי מכונן, וגם עורך סיור אלים בטריטוריה רחבה, קפריזית, נטולת משמעת ודווקנית. הנה הילד הכי חכם בכיתה מראה לכולם את ידענותו המופלגת. הוא בעיקר עושה מה שבא לו.

פעם הוא מתעמק בשיר, פעם הוא משתמש בו כמקפצה לחלל החיצון במוחו, פעם הוא מקים תלי אמירות סוריאליסטיות שמאכלסות מקום רב מדי בזיכרונו. שום דבר בספר לא פותח בפניך דלתות המובילות לאוצרות נדירים וסיעור אינטלקטואלי. זה דילן הישן עם ריפים חדשים על שירים שהצטברו אצלו. הגילויים אינם מסעירים. התובנות מוגבלות והרגעים היפים הם בגובה העין ולא ממרומי האינטלקט.

כמחבר שירים, דילן תמיד ציטט באורח מודע יצירות של כותבים אחרים. לפעמים הוא הלך על הקו הדק של פלגיאט מודע לעצמו. ציטוט טוב לוקח את המקור ומתעלה עליו. דילן עושה את זה שנים. מה שעובד עבורו בשירים שהוא מחבר ושר בהגשתו המיוחדת והנדירה, הצונאמי הגבוה של תיק העבודות שלו, עובד פחות בדיון תיאורטי של שירים שהשפיעו עליו והרגיזו אותו.

היה עלינו לחשוב פעמיים לפני שקפצנו לקאברים שהקליט לפרנק סינטרה. סינטרה היה ראוי. אבל לכתוב על שיר של פרי קומו, סינטרה לעניים, זה דווקא; אפילו משפחתו הופתעה.

האלבום הרע ביותר של דילן לדעתי, ויש כמה מתחרים, הוא האלבום שהקליט עם הגרייטפול דד ב־1986. ג'רי גרסיה היה אחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו של דילן, אבל כמוזיקאי היה גרסיה הרבה יותר רבגוני מדילן. לא נוצרה שום כימיה בחיבור בין דילן לדד; האלבום נשמע כמו כיתת מסטולים עם מורה ממושקף שלא הצליח לשלוף את מקל המטאטא מישבנו.

תאמינו לי, זה אלבום כואב באוזניים. בספר דילן מתנפל בשקיקה על "Truckin'" האייקוני של הדד מ"American Beauty" (0791). הוא נתלה בשיר החשוב כל כך לרפרטואר של הלהקה כדי להסביר את האפיל שלה.

"יש הבדל גדול בין הנשים שאתה רואה מהבמה בהופעה של הסטונס ובין הנשים שאתה רואה בהופעה של הדד. אצל הסטונס זה נראה כמו כינוס פורנו. אצל הדד הנשים נראות כמו בסרט 'O Brother, Where Art Thou?', צפות וזוחלות כנחשים כמו ב'typical daydream'... ההבדל מתחיל עם נגן הבס פיל לש בעל רקע ג'אז קלאסי והמתופף ביל קרויצמן שהושפע מאלווין ג'ונס.

לש הוא אחד מנגני הבס המיומנים שתשמעו בדקויות ובמקוריות. יחד עם קרויצמן, החיבור של כלי ההקשה מנצח בגלל השילוב של רוק'נרול קלאסי ומוזיקת פולק. שלושה זמרים, שני מתופפים והרמוניות משולשות, עושים את הדד לבלתי מנוצחים.

"ויש את בוב וויר. גיטריסט קצב עם סגנון משלו, לא שונה מג'וני מיטשל אבל ממקום אחר. הוא מנגן אקורדים משודרגים, חצאי אקורדים בהפוגות מתואמות עם ג'רי גרסיה - שמנגן כמו צ'רלי כריסטיאן ודוק ווטסון ביחד. ואיתם משורר הבית רוברט הנטר, עם מנעד רחב של השפעות, מקרואק ועד רילקה טובלים בשיריו של סטיבן פוסטר.

"למרות שהשיר נשאר באותו קצב בינוני, נדמה שהוא הופך מהיר יותר. יש לו בית ראשון נפלא, שאינו מרפה ולא דועך, וכל שורה נוספת יכולה להיות הראשונה. חִצי ניאון, שלטי חוצות מהבהבים, דאלאס ו"soft machine", ג'יין המתוקה, ויטמין C, רחוב בורבון, חיילי כדורת, חלונות מלון והשורה הקלאסית, "What a long strange trip it’s been".

המילים נערמות אחת על גבי השנייה. אבל משמעותן מובנת וברורה". הערכתו של דילן לוורן זיבון ושיריו היא מן המפורסמות. קל וחומר אחרי מותו של היוצר הגדול הזה. דילן בוחר ב"Dirty Life and Times" מהאלבום האחרון שלו. הוא כותב על זיבון יותר משהוא כותב על השיר.

"היית איום ונורא ככל שאפשר, חלומה של אישה, השור הגיבור של כל גבר, רופא מטורף היונק את חלב התבונה מאחיות. אתה חתול הפרא עם האיבר הזקור שמשתין שתן מוזהב ומעביר גלי התרגשות בחיים זקנים ועבשים, שילמת את החשבונות בצ'קים שחזרו, וצלפת בלשונך בכל מי שניסה לעזור לך. הקפת את עצמך בבריונים וראשי צואה אחרים שעזרו לך להישאר מחוץ לכלא. דילגת בין ענפי העצים, הלחם שלך היה מרוח משני צדדיו, הפרא שאשתו ניפתה מחייה בלי שהרגשת.

היית במעלה הרחוב מזדיין בפראות עם אישה שהייתה כלום, על שטיח עור נמר עם באנג ומים. כעת אתה מחפש את האישה הבאה, בנויה ברשלנות, מישהי עם לב מזהב, נפוחה וארוגנטית. אישה שתוכל להעריך ומי שתנשק את ישבנך, ואם אינך יכול להשיג אותה תשיג קרובת משפחה שלה. אתה גס כמה שניתן, עייף מהעולם ומשועמם עד דמעות. כעת הגוף שלך בוגד בך, האש והחיוניות דועכות, יש חלל ריק במרכזך. אתה אומר שלום ארוך לגדולה ומערים את אפר חייך בפינה".

מה שצרם באלבומים הרעים של דילן זה מה שצורם כאן; הוא יודע מתי הוא מתעצל אינטלקטואלית, הוא יודע מתי הוא כותב ומקליט דרעק. בן 81 הוא נהנה מזכויות של אזרח ותיק מבלי לוותר על זכותו לעשות כאוות נפשו. תמיד היו לו רגעים של חריזה מרושלת. כשהוא חותך פינות אין לו מתחרים משום שהוא יודע בדיוק מה הוא מוציא תחת ידיו. בראיון ישן הוא אמר, "הייתי ממש שמוק לכתוב כך". "The Philosophy of Modern Song" מוכיח שבתנאים ורגעים מסוימים הוא יכול עדיין להיות שמוק.