תקופה קשה לעשירים. העשיר נתפס כאויב הציבור, מנותק ומפונק. לעתים קרובות באשמתו. כל תלונה שלו מתקבלת כהתרסה. הכסף מעוור עיני חכמים ובעיקר משגע אנשים מפורסמים.
זה עידן שבו לציבור אין קשב לסלבס הטחונים. מדי כמה ימים מופיעה דמות מנותקת אחרת, שהאלימות בכבישים והמחירים הגואים אינם מעניינים אותה, והיא מגיעה לספר לציבור על הטרדה שלה מזוטות של מי שנהנית ממנעמי החיים. למשל, אחרי שנטשה את עולם הזמרה, ניקול ראידמן מצאה אפיק חדש לרכישת תשומת לב ואהדה. “אני לבד ואין לי זוגיות", אמרה בלחישות מתבכיינות בסטורי.
לעומתה, מיכל הקטנה סיפרה השבוע על אירוע אישי נוגע ללב. היא עברה הפלה וקשה שלא להבין ללבה. כמה ימים לפני שסיפרה על כך, היא התארחה אצל "אופירה וברקוביץ'" וסיפרה שכל לילה היא בוכה. היא גרה בבית יוקרתי בשווי עשרות מיליוני שקלים, ולאחרונה ארגנה לעצמה יום הולדת 40. “הקטנה" גם מקבלת הנחת סלב מאופירה, בראיון של חנופה וצחקוקים, אחרי שהייתה אורחת במסיבת יום הולדתה הפומפוזית. הן מדברות כמו חברות ברחוב. “ראיון עיתונאי" או “אתיקה מקצועית" אינם מושגים שקיימים בלקסיקון של התוכנית.
גם הראיונות הפוליטיים הפכו להתלקקות על אנשי ציבור קרובים אליהם ואהובים (גנץ) והתגוללות על אנשי ימין שנתפסים כיריבים. כך תוכנית מאבדת חוט שדרה, אם היה לה כזה.
“תקשיבי, אני רקדתי אצלך… ברקו, למה לא באת?", אופירה צורחת. אם אלה ימי פומפיי האחרונים, כנראה שלראיון הזה יישמר מקום של כבוד. יושבים שלושה אנשי תעשיית הבידור, מפוצצים בכסף, בתוכנית טלוויזיה בערב שבת, ומתענגים על מסיבת יום הולדת בלתי פרופורציונלית לאישה בוגרת שהזמינה מאות אורחים, בהם גם את שני המנחים.
האחת רקדה, השני הבטיח שיבוא בקרוב להופעה. כשחוסר מודעות עצמית נפגש עם נהנתנות ובכיינות, זו נקודה מרתקת בתרבות הישראלית העכשווית. “אתה היית באירוע של ליאור נרקיס ואליי לא באת", קוננה “הקטנה" לעבר ברקוביץ', “ובניתי עליך כשהגעתי עם הלוק השני שלי". הלב נשבר.
יושב האדם מול המחזה המטורף הזה, מחשב את הימים עד תאריך הורדות כרטיסי האשראי המבהיל שלו, ושואל את עצמו אם יצליח לסיים את החודש. אולי אקח משרה נוספת. הקניות בסופר חונקות, מחירי הדלק מאמירים, החיים במדינה הופכים לבלתי אפשריים. הבעיה אינה בעריכת מסיבות או ב"לוק", ובמי הוזמן ולא הגיע, אלא בהתפארות. ברצון להשוויץ.
בדיווחים מדושני העונג, כבדרך אגב, על אירועים בלתי סבירים, בפני מדינה שנאנקת תחת יוקר מחיה וגביית מסים חונקת. אנחנו במשחק הדיונון הישראלי, כשמדי יום עוד אזרחים נופלים ממעמד הביניים אל עברי פי פחת, כאילו מכונסים בהאנגר ענקי ומצפים ליומם, לבושים סרבלים כתומים, ומגרדים שקל לשקל כדי לשרוד, ומיכל הקטנה עומדת על במה ומוכרת מארזים לימי הולדת, עם עוגות וקצף, ועושה מהם ארגזים של כסף.
להיות עשיר ולהרוויח זה מצוין, הבעיה מתחילה ברגע הניתוק מכדור הארץ ומעבר לריחוף באטמוספירה עצמאית, בפנטהאוזים יוקרתיים, במסעדות מפונפנות ובמסיבות הזויות, ואז להגיע לטלוויזיה ולדווח לציבור על כאבים ובכי מדומיינים. הפנאי מעביר ידוענים על דעתם ומשבש את ראייתם. המדינה בוערת, ומיכל הקטנה חוגגת ומתפארת.
זו תופעה כללית שעולם התרבות מרבה להתעסק בה. הסדרה “יורשים" שרטטה באופן חד וכואב את אותה חומציות מעורבת בטרגדיה שעוברת על הטיפוסים המתעשרים, המתנשאים והמנותקים. גם הסרט הסאטירי “משולש העצבות" הצביע בדיוק על תופעת האדונים המודרניים והעבדים החדשים, בתוך אוניית פאר, עד לרגע שבו הדרמה התהפכה והתפקידים התחלפו.
גם בסדרה הכי טובה שמשודרת עכשיו בטלוויזיה - “הלוטוס הלבן" - מוצגות שלל דמויות מפוקפקות, מרוכזות בעצמן, עמוסות בכסף, שלא מפסיקות להתבכיין בכל רגע שהעולם לא מסתדר בדיוק כפי שהן רוצות. טניה (ג'ניפר קולידג' המהפנטת) מגיעה בבהילות לפקידת הקבלה בריזורט היוקרתי, אחרי שבעלה נטש אותה (עונה שנייה, פרק 3), ומבקשת שיזמינו לה בדחיפות מגדת עתידות.
בשבילה זה כמו אמבולנס לנפש. לא משנה כמה יעלה - היא חייבת לדעת בצורה מדויקת מה צופן לה העתיד. הצופה נע בין רחמים לבין תהייה ואף דאגה - מה לעזאזל עובר עליה? לפני שלוש שנים מיכל הקטנה סיפרה בראיון שהלכה לרב משום שהייתה לה בעיית רטיבות בבית, ולא מצאה מאיפה זה מגיע. כבוד הרב אמר לה לבדוק במזגנים, והבעיה אכן הייתה שם, כך דיווחה בראיון. אם זו לא הייתה מציאות, זו הייתה יכולה להיות קריקטורה נהדרת. ועכשיו, היא רק באה למכור כרטיסים להצגת חנוכה ושרפה את עצמה.