סתם כאב ראש, אבל כזה שלא מרפה. מתחיל בין העיניים ומטפס מעלה אל העורף בשני ערוצי זרימה. התוצאות שעלו לי אצל פרופ' גוגל נעו בין מוות מיידי מאירוע מוחי לגידול אטי ומייסר מסוג משהו־גליומה. סתם כאב ראש, אבל כזה שלא עזב אותי שלושה ימים. אמרתי, לפני שהמשהו־גליומה תתקוף, אקבע תור לרופאת המשפחה. אבל לרופאת המשפחה יש תור לעוד שלושה שבועות. תור טלפוני, אולי, התפשרתי. יש לעוד שבועיים. 

לכי כבר למיון! הציעו לי. מיון? מיון. ביררתי מה קורה בחדרי המיון שבבתי החולים. איי־איי־איי. כבר אין רק זקנים במסדרונות. יש גם ילדים ופעוטות. אין ברירה, אם כך, אלא להיעזר בשירותיו של המיון המהיר. מיונים מהירים עולים כפורחים פה. הם נולדו מתוך חסר אמיתי, ויש שיאמרו מתוך חסד אמיתי שנובע מהכרה במצבה העגמומי של מערכת הבריאות.

"מצב מערכת הבריאות", השילוש הקדוש של המילים שבקרקעיתו המסר: תמותו, או לכל הפחות תסבלו בשקט. מערכת הבריאות שלנו חולה אנושה, או כמו שהייתה נוהגת שכנה אהובה להעיד על עצמה: "חולה סופנית כרונית". היא מקבלת חמצן מדי פעם ונסמכת על נסים גדולים. 

בחזרה לחדרי המיון המהירים: מה שהחל כסניף אחד הפך לרשתות עם סניפים הפזורים ברחבי הארץ. לכל סניף יש שם שנתן לו אלוהים, שעות פתיחה שנתנו לו אביו ואמו ותעריף שנתנו לו בני האדם בהתאם לחברות בקופות השונות. הכוונה היא שלכל קופת חולים יש הסדר כספי שונה עם הסניפים של אותן רשתות מיון מהירות. ומכיוון שאני אישה גם ערנית, גם משועממת בזמן הישיבה באולם ההמתנה עד שיראה אותה מישהו מהצוות, וגם עם ראש כואב מאוד - היה לי זמן לבדוק. 

כך, בזמן שהגעתי לאחד מסניפי המיון המהיר וישבתי וחיכיתי שייקחו ממני סימנים, כלומר חום, לחץ דם ודופק, בדקתי שני דברים: 1. כמה זה עולה לנו. 2. מה באמת קורה בסניף המיון המהיר. 

ובכן, התשובה לשאלה "עולה לנו" משתנה, שכן אילו הייתי תושבת קריית גת וחברת קופת חולים לאומית למשל, הייתי משלמת על ביקור בסניף של אחת הרשתות 45 שקלים, ואילו הייתי חברת קופת חולים מאוחדת שמגיעה לבדיקה בסניף ביקנעם, הייתי נפרדת מ־200 שקלים. אני יכולה להמשיך אבל מפחדת לעלות גם לדרגת טרחנית. רק אספר שבמקרה אני ירושלמית חברת מכבי שנפרדה מ־130 שקלים, ואלו, לדעתי, פערים מרשימים מאוד. 

הייתי רוצה לכתוב "מילא הכסף", אבל זה יהיה לעשות שקר בנפשי ובנפש הקוראות והקוראים הנכבדים. בזמן שהמתנתי והמתנתי, הייתי עדה למחזות שאם היו מגיעים אליי לעריכה, הייתי משיבה אותם אל הכותבת עם המלצה: "תמנני. ניכרת הפרזה שפוגמת באמינות הטקסט. את עלולה לאבד את הקורא בעל השכל הישר". למשל, הבחור שליווה את חברתו המקופלת. בקושי נשמה. "שם מלא, בבקשה", אמרה הפקידה, "מה הבעיה? מתי זה קרה? איך אתה משלם? באיזו קופה היא? 130 שקל. עכשיו תשבו ותמתינו עד שיקראו לכם". מקופלת או לא מקופלת, יש פה נהלים. 

אחריה הגיעה אמא עם ילדתה שנכוותה בפניה משמן רותח. אני לא מומחית בכוויות, אבל לזהות כווייה מפושטת די קל, גם בעין בלתי מזוינת. "שם מלא, בבקשה", אמרה הפקידה ביבושת, "מספר תעודת זהות", המשיכה הפקידה. מי שראה טנק בשטח יבין: הוא ממשיך בדרך ולא משנה על מה הוא עולה. "מה הבעיה? מתי זה קרה? איך את משלמת? באיזו קופה את? 130 שקל. עכשיו תשבו ותמתינו עד שיקראו לכן". אמה המוטרדת של הילדה הכוויה ניסתה להשיג במקביל את מוקד האחיות של קופת החולים.

ומה אני אגיד? כמו שסבתא שלי נהגה לומר: שאלוהים לא ייתנני להיזקק למתנת בשר ודם. אבל אני לא סבתא שלי המנוחה. אני יודעת שבשר ודם יכול להיות גם חומר לא רע לעבוד איתו, במיוחד לאור העובדה שכאן לא מדובר במתנות. מדובר בעבודה שדורשת קשב, מקצועיות ואכפתיות. את שלושת אלה לא מצאתי לצערי. 

לא עזרו גם תחנוניה של האם החרדה לנזק שעלול להיגרם לבתה לצמיתות בגלל האדישות. הגדילה לעשות מנהלת הסניף שאמרה לה כהאי לישנא: "יש לנו פה סדרי עדיפויות. מה יותר חשוב? המקרה של הבת שלך או התקף לב?". "ניו אמסטרדם" או "האנטומיה של גריי" בגרסת האאוטלט. הבטחתי מופרך ולא אמין - וקיימתי. כמובן שכאשר הגיע אליי מסרון שמבקש משוב על הביקור, פירטתי על אודות החוויה. בינתיים כנראה מעבדים שם בהנהלת הרשת את הנתונים או סתם איבדו את ההכרה אבל לא היו מי שיטפלו בהם. כנראה יש תשלום להסדיר. 

הגעתי עם כאב ראש, יצאתי גם עם כאב לב. רצינו אמריקה? קיבלנו. 