הפעם הראשונה במיליון שנה - אם לדייק אז הפעם הראשונה מאז שנולדו הבנות, לפני כמעט ארבע שנים - שאני יוצא לחופשה בלי המשפוחה. משחרר ומלחיץ כאחד. למשימה המיוחדת נקרא חבר ותיק. יחד החלטנו על מדינה אירופית שבה יש לו מכרים ושמעולם לא ביקרתי בה - קרואטיה. 

סיפרו לנו על נופים מרהיבים, אוכל נפלא, מחירים שפויים במיוחד וקור סביל. זה נשמע כמו מתכון מצוין לחופשה שמטרתה השלמת שעות שינה, ארוחות מאוזנות ומנוחה כללית. זו תחושה אחרת לצאת לדרך נטול הכנופיה. מצד אחד, יש הקלה. אין ילדים שצריך לדאוג להם לאוכל, לשתייה ולבילויים מסביב לשעון (וכן, בכל שנייה שאני בלעדיהם הגעגוע נורא וזה מחריב כל נופש. מסקנה שאלמד רק בדיעבד). מצד שני, כשאשתי לא באזור, הנני אובד עצות. 

אם להודות על האמת, ברוב הנסיעות והחופשות אני בתפקיד פילוסוף תמהוני שמבלבל במוח על החיים וסוקר את התרבות ביעד הנבחר, בעוד היא זו שמצילה אותנו מלהגיע למקום אחר לגמרי ולאבד את המזוודות ואת הצפון. 

באין מושיעה החלטתי לשים דגש כפול ומכופל על הבטלה. לקחת את הזמן בחופש. מה שנקרא, להתפנן. יהיה מה שיהיה. גם במחיר של פדיחות שקשורות ללו״ז. הבעיה: חברי הוותיק לא מוכן לשמוע על קצב אטי. הוא מונע מחשש עיקרי אחד בטיול - הפחד לאחר ולהחמיץ. לטיסה, למלון ולמונית. לפספס ארוחת ערב, אטרקציות וקינוח. הנסיעה עבורו היא מרתון היסטרי של הישגים ויעדים. לכן מצאתי עצמי בעיקר רץ בעקבות התדרוכים שלו, מנסה להרגיע אותו ולהאט את הקצב. 

מדוע לעזאזל אנשים מרגישים שהחופשה שלהם היא מרוץ נגד הזמן? להפך. נסיעה לחופשה היא הזדמנות מצוינת לקחת את הזמן. לישון הרבה, לאכול לאט ולהגיע בנחת לכל אטרקציה, בלי מחויבות. 

לא הייתה טיסה ישירה לזאגרב, ולכן נאלצנו לעבור דרך טורקיה. לא ידעתי עד כמה שדה התעופה באיסטנבול מטורלל. המתחם הוא קניון בלתי נגמר. אם בא לכם שופינג, אתם יכולים לטוס לשדה ולחזור. זה יסגור לכם את הפינה. לא צריך לצאת ממנו. שווקים, חנויות זולות, מחירים של הביוקר, מותגים - כל מה שתחלמו עליו נמצא שם. 

נכנסנו ללאונג' של טורקיש איירליינס. בחיים לא ראיתי דבר כזה. התחשק לי לעשות את החופשה שלנו שם. מסעדות, קינוחים, מרכז בילוי ואפילו מיני־גולף. ביקשתי להתרווח, אך חבר שלי נלחץ מזה שהקונקשן ייצא בלעדינו. אחרי שרדה בי ופקד עליי באסרטיביות לקום, נטשנו את גן העדן ורצנו לכיוון המטוס. הגענו לשער שעה לפני הזמן ובמקום לנגוס בעוד ממתק טורקי, ישבנו ליד עשרות קרואטים שזה עתה סיימו השתלת שיער. מסתבר שגם שם סובלים מקרחות. 

נחתנו בזאגרב. עיר מהממת, זולה וטעימה. במרכזה כנסייה עם שני צריחים. הכל בשיפוצים. הוסבר לנו שבגלל שחיתות, הבנייה לא נעשתה כיאות. כדי להשלים את אחד הצריחים ייאלצו להרוס ואחר כך לתקן, אבל זה ככל הנראה לא יקרה ולכן הזווית הנטויה לנצח תישאר. 

הכל מקושט בזאגרב לקראת חג המולד ואפילו עם מבנה באופסייד מהמם שם. בשלב הבא הומלץ לנו לבקר במסעדה נודעת. התיישבנו ובתוך שתי דקות עלה לשיר זמר מקומי בליווי קלידן עייף. בתום בירורים הסתבר שמדובר ביוצא "כוכב נולד" הגרסה הקרואטית. המוזיקה נשמעה כמו הכלאה של משהו שהגיע משנות ה־80 לשירי שירה בציבור עם טוויסט ים תיכוני. הקהל הקרואטי התחרפן ושר במלוא הגרון. המאה הקודמת קמה לתחייה שם, ובהתאם מעשנים בלי סוף. על הראש שלי. מזרח אירופה של פעם. 

בקרואטיה יש גם מסורת של אגרוף והיאבקות. בלב זאגרב נמצא מרכז ששמו יצא למרחוק כבית גידול לאלופים ולוחמים. הגעתי לזירה. היות שאני מסרב להכיר בעובדה שכמעט חמישה עשורי חיים מאחוריי, דרשתי ממאמן מקומי שיקרע אותי באימון. ואכן נקרעתי. פורקתי. נתפסו לי הגב, האגן וכף הרגל. את שאר החופשה עשיתי כשגופי במצב מאוזן. המגבלה החדשה צמצמה אפילו עוד יותר את רצוני לסייר בעיר ולצאת את גבולות חדרי. המיטה חמה ונעימה, הטלוויזיה גדולה, והבופה במלון נהדר ולא נושפים לעברי עשן. 

יסלחו לי חבריי ויסלחו לי חובבי הרפתקאות, לראות את קרואטיה דרך החלון בחדר תוך נמנום קל זו חופשה נהדרת. כעת אנחנו בדרך חזרה לשדה. אני רק מקווה ומתפלל שעד שננחת בארץ הקודש הצורר ירחם עליי ויריץ אותי קצת פחות.